"עלו ההר"
בירור בדעת הרבי מליובאוויטש בנוגע לעלית יהודים להר הבית בזמן הזה
ימים הסמוכים לחג הגאולה י"ט כסלו תשפ"ג
פתח דבר
לאחר מלחמת ששת הימים, שעם ישראל זכה לנסים רבים ועצומים כשגולת הכותרת היא שחרור ירושלים העתיקה, הכותל המערבי והר הבית התחיל הפולמוס התורני לגבי עליית יהודים להר הבית.
בקונטרס זה לא יובאו הדעות ההלכתיות לגבי עליה זו, רק נציין כאן את ההלכה הפשוטה לפי הרמב"ם שבמקום המקדש, העזרה והחיל אסורה הכניסה לטמאי מתים, ואילו לשאר הר הבית מותרת הכניסה לטמאי מתים ואסורה הכניסה לטמאי טומאה היוצאת מן הגוף, ממנה נטהרים בטבילה במקווה כדין.
השאלה שהיתה לנוכח גדולי ישראל נחלקה בסופו של דבר לשניים: מה הם המקומות המותרים לכניסה כיום (הם נקבעים על פי קביעת מקום קודש הקודשים והמזבח), וגם אם נדע את המקומות המותרים קיים חשש שאם נתיר את העליה למקומות אלו אנשים יעלו גם למקומות האסורים.
לגבי הדיון ההלכתי ניתן לראות בספרים שונים שיצאו בנושא, כמו "הר הבית כהלכה" מאת הרב אלישע וולפסון.
קונטרס זה מתמקד בדעתו הק' של הרבי מליובאוויטש, והוא יוצא לאור בעקבות הדעה שהתקבעה בקרב אנ"ש חסידי חב"ד שדעתו של הרבי בנושא זה היא אחת ויחידה בצורה נחרצת לאסור את העליה ולא לתת לה שום לגימטמציה.
התקבעות דעה זו, מלבד שהביאה את החסידים לא לעלות, אלא אף לצאת נגד אלו שעולים ואף לפסול אנשים מסוימים רק בשל העובדה שהם עולים להר הבית, וכביכול שיש בדעת [?] איסור תורה חמור, והתנגדות לדעת הרבי.
קונטרס זה מביא ודן בכל ההתייחסויות שהגענו אליהן של הרבי לנושא זה, כולל התייחסויות שליליות, אך גם את אלו החיוביות.
קונטרס זה לא בא במטרה לומר שדעתו הק' של הרבי היא שישנה מצוה רמה לעלות להר הבית (למרות שעודד זאת בהזדמנות מסוימת), אלא רק לומר שהנושא הזה הוא לא חד משמעי בדעתו של הרבי, והוא מורכב.
המסקנות הוודאיות שעולות מן הקונטרס בדעתו של הרבי הן שאין לוותר על הר הבית, שהיחס לעליה להר הבית תלוי במצב הנוכחי, שיש מקום לעלית יהודים להר הבית ואין להתנגד ליהודים אלו, ושיש לברר את המקומות המותרים בעליה להר.
יהי רצון שקונטרס זה יביא לחיזוק ההתקשרות לכ"ק אדמו"ר, לאהבת ואחדות ישראל, לשמירת מקום המקדש והעיקר – יזרז את הגאולה האמתית והשלמה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש!
מקורות לשלילת העליה בשיחות הרבי ומכתביו
המענה המפורסם
לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית הרבי כתב מכתב בו הוא מתנגד "במצב הנוכחי" להעלאת נושא העליה להר הבית לסדר היום:
נ.ב. פשוט אשר במצב הנוכחי בכל כיו"ב [כיוצא בזה] והנמשך עשיריות בשנים בכיון אחד, מימין (אש דת למו) לשמאל – שהנני בכל התוקף נגד ההעלה על סדה"י [סדר היום] שאלת היתר העלי' על הר הבית כי תומ"י [תיכף ומיד] להתחלת השקו"ט [השקלט וטריא] בזה יעלו לשם כו"כ [כמה וכמה] ולמקומות שאיסורן ודאי ר"ל [רחמנא ליצלן] ומספרם ילך ויגדל ר"ל
וכל האזהרות בזה (באם תבואנה) ילבו את היצרים ויוסיפו מספר העולים הנ"ל.
וכל מי שיעשה בזה ופשיטא העולה בפועל יותר מעלית זקני ירושלים (תרתי משמע יראה שלם) ידו במעל עליית כהנ"ל. ופשוט.
המכתב הזה על פניו וכפי שהתקבע הוא מכתב חריף לאסור עלית יהודים להר הבית. ובכן, בנוסף למקורות שהיו בשנים מאוחרות יותר – בקריאה מעט עמוקה יותר של המענה ניתן ללמוד כמה דברים בכוונת הרבי ובדעתו הקדושה:
הרבי כותב "פשוט אשר במצב הנוכחי בכל כיו"ב והנמשך עשיריות בשנים בכיון אחד...". כלומר, הרבי תולה את דבריו הבאים לקמן בזמן ובמצב נתון.
אין אלו דברים קבועים, כמו מצוה מן התורה שאינה משתנית, אלא הם לפי המציאות הנוכחית, כפי שנמשך בקביעות כו"כ שנים.
המדובר הוא אודות עלית יהודים להר הבית לאחר מלחמת ששת הימים שהיתה ללא שום פיקוח, מודעות או הסברה בנושא, אלא עלו רבים למקומות האסורים, ולכן הרבנות הראשית גדרה את הענין בהוראה להימנע מעליה להר בשל סיבות אלו.
הרבי ממשיך: "שהנני בכל התוקף נגד ההעל[א]ה על סדר היום שאלת היתר העליה על הר הבית". כלומר, הרבי נגד העלאה של עצם הדיון בנושא, ולשיטתו היה לעזוב נושא זה לחלוטין באותה שעה.
הרבי ממשיך: "כי תכף ומיד להתחלת השקלא וטריא בזה יעלו לשם כמה וכמה ולמקומות שאיסורן ודאי רחמנא ליצלן ומספרם ילך ויגדל רחמנא ליצלן". הרבי אומר כאן את הדבר הפשוט, אך מרוב שנתפרסם ה"איסור" הוא כבר לא כל כך פשוט. הוראת הרבנים דאז לא לעלות להר הבית איננה איסור, מכיון שאין איסור לעלות להר הבית בטהרה ולמקומות המותרים.
זהו רמב"ם המפורש: "טמא מת, אפילו המת עצמו מותר להיכנס להר הבית, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף', עמו במחנה הלויה". כלומר, לאזורים רבים בהר הבית (כל מה שמחוץ לעזרה) מותרת כניסה לטמא מת (ואפילו למת עצמו!), ורק אסורה הכניסה לטמאים מטומאה היוצא מן הגוף (בעל קרי, נדה וכיו"ב), ומותרת הכניסה לאחר טבילה כהלכה. ויש מקומות בהר (מהחיל, עזרת הנשים, העזרה ובית המקדש) בהם אסורה הכניסה גם לטמאי מתים.
ההוראה להימנעות מהגעה להר הבית היתה מחמת החשש שהיתה בימים ההם שאם נתיר את הדבר (או כמו שהרבי כותב, אפילו אם רק נעלה את הנושא לסדר היום) יעלו יהודים גם למקומות האסורים בכניסה באיסור כרת (כפי שאכן קרה, וכלשון הרבי "ומספרם ילך ויגדל ר"ל", כלומר בנוסף על מה שיש לצערנו). עליהם מדבר הרבי כמובן.
הרבי ממשיך: "וכל האזהרות בזה (באם תבואנה) ילבו את היצרים ויוסיפו מספר העולים הנ"ל". כלומר, שלאחר שיתחיל הדיון אם נזהיר לא לעלות הדבר רק ילבה את היצרים ויוסיפו לעלות למקומות האסורים. רואים כאן, שהסיכון בדיון על העליה, הוא לשני הצדדים, הן להיתר והן לאיסור.
הרבי מסיים: "וכל מי שיעשה בזה ופשיטא העולה בפועל יותר מעלית זקני ירושלים (תרתי משמע יראה שלם) ידו במעל עליית כהנ"ל. ופשוט.". נראה שכוונתו "וכל מי שיעשה בזה" היא מי שיעלה את הנושא לסדר היום (הן להיתר והן לאזהרות), וכן העולה בפועל יותר מהעליה המקובלת (כנראה הכוונה עד הכותל ושערי הר הבית) "ידו במעל עליית כהנ"ל", כלומר, אין הכוונה שהוא עובר על איסור וכדו', כפי שיש החושבים היום (וכפשוט שאין הדבר נכון למי שרק לומד רמב"ם ושאר פוסקים), אלא שהוא במעל אלו העולים מעבר למקומות המותרים.
למסקנה ממענה חריף זה: דעת הרבי באותו זמן, ומדגיש שזה דבר התלוי בזמן ובמציאות, היא נגד להעלות את השאלה אודות עליה להר הבית, הן להיתר (אמנם לא כותב בפירוש, אך פשיטא מהתוכן, וכן כותב "ופשיטא העולה בפועל") והן לאזהרות לא לעלות, מכיון שהדבר עלול להביא לידי כך שעוד ועוד אנשים יעלו למקומות האסורים בהר הבית.
שיחות שונות בהן מוזכר התייחסות שלילית לעליה
בשיחת י"ב תמוז תשכ"ג הרבי הסביר את מאמר חז"ל "אוירא דארץ ישראל מחכים", שהאוויר של ארץ ישראל לא נפגע מהחורבן, למרות שאר המפגעים שהוא פעל.
וכך אמר בין הדברים:
מבלי הבט על הנראה לעיני בשר, הנה כל זמן שלא נתתקן הענין ד"חטאינו", הרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" – כנוסח תפלת המוספים דר"כ ויוהכ"פ וימים-טובים, שנוסח זה נקבע גם עבור יהודי שדר בירושלים עיר הקודש, ואפילו בירושלים העתיקה, בד' אמות הסמוכים להר הבית (אם כי לא על הר הבית עצמו, שאסור ליכנס שם), ואעפ"כ, גם הוא צריך לומר "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", בתפלת העמידה, שבה צריכה להיות זהירות יתירה שלא לומר דבר שהוא היפך האמת!
ודאי שבקטע זה הרבי לא נכנס לסוגיית הר הבית ורק הזכיר זאת אגב אורחא. לכן מהמשפט "אם כי לא על הר הבית עצמו, שאסור ליכנס שם" לא ניתן להוכיח הוראה מעשית, מכיוון שאם מדבר על הר הבית כולו, אז ודאי על פי פסק דין הרמב"ם שיש מקומות שמותר להיכנס, ולזה ודאי לא התכוון הרבי. ואם הכוונה היא על הגזרה של מקומות המותרים אטו מקומות האסורים, הרי דברים אלו נאמרו לפני שחרור הר הבית והגדר שגדרו בו. ע"כ שכוונתו היא אודות מקום המקדש שהוא עיקר הר הבית, ולגביו אכן נאמר איסור לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים להיכנס בזמן הזה.
ולהעיר שבהקלטה לא נאמר המילים 'שאסור ליכנס שם' אלא שלא עולים לשם, ויתכן שכוונתו היא על עצם המציאות שהיתה אז שלא היו עולים לשם, לפני מלחמת ששת הימים.
להעיר, שבשיחת ערב ר"ה תשנ"ב (יובא לקמן) הרבי אומר בדיוק אותו רעיון שבכל מקום אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ושם הרבי כן מציין את העובדה שגם אלו שעולים להר הבית והכי קרוב למקום קודש הקודשים אומרים נוסח זה. סימנא מילתא הוא ל"נעוץ סופן בתחילתן" לגבי יחס הרבי להר הבית, הראשון והאחרון שמצינו.
בשיחת שבת פרשת וישב תשד"מ הרבי אומר:
תלמוד ירושלמי שייך לארץ ישראל, ואילו תלמוד בבלי שייך לבבל, חוץ לארץ. ומובן החילוק שבין ארץ ישראל לבבל – שהרי חוץ לארץ אוירה טמא וגושה טמא (היפך הענין דטהרות), משא"כ ארץ ישראל – אוירה טהור וגושה טהור, טהרות, ועד כדי כך, שגם בזמן הגלות נוגע ושייך בארץ ישראל הענין דקדשים וטהרות – שהרי דרושה זהירות מיוחדת שלא להכנס למקום הר הבית, וכיו"ב.
הרבי בקטע זה מדבר על קדושת וטהרת ארץ ישראל, שמפני כך יש בה כל מיני גדרים שמבטאים בין היתר בזהירות שלא להיכנס למקום הר הבית. כאמור שההלכה היא שמותר להיכנס למקומות מסוימים הר הבית לאחר טבילה במקווה והיטהרות מטומאת קרי ונדה כדין, ויש מקומות בהם אסורה כניסה אף לאחר היטהרות זו, כי עדיין אנו טמאי מתים (עד להיטהרות מאפר פרה אדומה). ודאי שכוונת הרבי בשיחה זו היתה לציין את רמות הטהרה שקיימות בארץ ישראל גם בזמן הגלות (בשונה מחוץ לארץ). לכן זהירות זו אינה אומרת איסור כניסה, שהרי ע"פ הלכה הדבר מותר, אלא: או כמו במכתב המפורסם, של גדר לא להיכנס כדי שאחרים לא יכנסו למקומות אסורים (אף שלא נראה מפשטות הענין, שרק מציין זאת כדוגמה), או (וכך מסתבר יותר) שהזהירות היא לא להיכנס לא בטהרה להר הבית, שזה ודאי נכון מבחינה הלכתית, או שהכוונה היא רק למקומות האסורים ורק לא פרט.
בשיחת מוצש"ק פרשת ויצא תשל"ח הרבי מחה על כך שמפקירים את ירושלים העתיקה והר הבית לידי הערבים (כפי שיובא לקמן), ובין היתר אמר:
ואנו צריכים זאת ברשותינו למרות שהכניסה כעת למקום המקדש אסורה בהחלט בלי שום ספק, וזה הרי מקום מקדשנו, ו"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי".
ממקור זה אין להוכיח איסור כניסה גורף לכל שטח הר הבית, שהרי כאמור הרמב"ם (שמצוין בשיחה) מתיר להיכנס במקומות המותרים (וכל הוראת אי הכניסה היא משום אלו שיעלו חלילה למקומות האסורים, כאמור במענה הרבי, אך לא שייך לומר לשון איסור על כל השטח, אלא לשון מניעת כניסה וכדו'). אלא ודאי הכוונה בפשטות היא כמו פשטות המילים "למקום המקדש", שהוא מקום המקדש עצמו – קודש הקודשים, בנין בית המקדש ומקום העזרה והחיל, שלשם הכניסה אסורה, משום שבקדושתם הראשונה מקומות אלו עומדים.
מוצש"ק פרשת חיי שרה תשל"ט גם הרבי צעק על כך שמוסרים את מקום המקדש לערבים (וכמובא לקמן), ובהערת אגב העיר:
(לא מדובר חס-ושלום, שמותר ללכת במקום המקדש. אבל ישנם חלקים שמותר ללכת לשם, בדוגמת הכותל המערבי. וכן ישנם חלקים נוספים – אך מצד הספק לא ניתן לברר זאת).
בקטע זה כמובן הכוונה "במקום המקדש" היא רק למקום המקדש עצמו, לשם אסורה הכניסה לטמאי מתים גם היום. אך הרבי בעצמו מעיר שיש חלקים המותרים ללכת שם, והוא מביא כדוגמא את הכותל המערבי, וממשיך שיש חלקים נוספים (בתוך הר הבית) שמותר להיכנס אליהם היום, אך מצד הספק שבדבר אי אפשר לברר זאת. לגבי ענין הבירור ראה לקמן.
התוועדויות תש"נ ח"ד עמ' 165 בהערה 10:
שהרי גם בזמן הזה – זמן הגלות, לאחרי החורבן – "בקדושתו הוא עומד" (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו), ולכן אסור להכנס לאותם מקומות שאליהם הי' אסור להכנס בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הן בהר הבית בכללותו, ועאכו"כ במקום המקדש, במקום שבו היו נכנסים כהנים בלבד, ועאכו"כ במקום קדש הקדשים, המקום הכי מקודש בעולם....
הנה גם אם הלשון בתורת מנחם היתה מדויקת, הרי שבקטע זה מדויק שהמקומות האסורים היום בכניסה הם אותם מקומות בתוך שטח הר הבית שהיו אסורים להיכנס (לטמאי מתים) שם, כשהכוונה היא על עזרת נשים, שם היו נכנסים ישראל הטהורים מטומאת מת. כמדויק מכך שכותב בהמשך "ועאכו"כ במקום המקדש, במקום שבו נכנסים כהנים בלבד", היינו מקום העזרה. ואדרבה, מקטע זה מדויק שלשטח שהיה מותר בכניסה אז, מותר בכניסה גם היום, כמו פשטות ההלכה.
אך גם ללא זאת, הנה קטע זה הובא בדברי משיח :
ועל זה (בית המקדש) אומר הקב"ה שזהו הבית שבו הוא נמצא תמיד, ואפילו כאשר נמצאים בזמן הגלות – גם אתה "בקדושתו עומד"; בית המקדש עומד בקדושתו השלימה, שלכן יש בו ריבוי דינים, שמצד הקדושה ישנם מקומות בהר הבית שאסור ליהודי להיכנס לשם אפילו אחרי החורבן בדיוק כפי שהי' בשעת החורבן, וכל שכן במקום שבו הי' בית המקדש, ועאכו"כ קודש הקדשים.
אם כן, מדברי הרבי המדויקים הכל מובן יותר – ש"ישנם מקומות בהר הבית שאסור ליהודי להיכנס שם". ואדרבה, מכך ניתן בבחי' מכלל לאו אתה שומע הן, שישנם מקומות שמותר להיכנס (כפשוט וכפי פסק הרמב"ם), ומכך שהרבי לא סייג זאת לאמור שלמעשה אין להיכנס מחשש שמא אחרים יכנסו למקומות האסורים, ניתן ללמוד שכבר אינו חושש לכך, וכדלקמן.
אם כן, לסיכום פרק זה של מקורות השוללים כניסה להר הבית, ניתן לקבוע בדעתו הק' של הרבי:
ודאי הרבי לא חולק על ההלכה הפשוטה ברמב"ם שיש מקומות האסורים בכניסה היום לטמאי מתים, וישנם מקומות המותרים בכניסה היום לטמאי מתים, ורק אסורים לטומאה היוצאת מן הגוף.
סוגיית העליה להר הבית תלויה במצב הנוכחי.
אין להעלות על סדר היום את שאלת היתר עליית יהודים להר הבית בזמן כתיבת המכתב (תשל"ו), מכיון שעצם ההתעסקות בדבר תביא ליהודים לעלות למקומות האסורים, ר"ל.
משום כך אין לפרסם אזהרות לאיסור עליה להר הבית, שבכך הדבר יביא ליהודים לעלות למקומות האסורים, ר"ל.
פשיטא שגם העולה יותר מהעליה המקובלת (אף שעולה למקומות המותרים) גם ידו במעל היהודים שעולים למקומות האסורים, ר"ל.
יש ספק מה הם המקומות המותרים, ומפני הספק אי אפשר לברר זאת.
מקורות להיתר עליה להר הבית בשיחות הרבי
השיחה המפורסמת
בשיחת ליל יו"ט שני של חג הסוכות תנש"א דיבר הרבי על המעלה לעשות שמחת בית השואבה במקומות שונים, ואז אמר את הדברים הבאים:
וע"י עצם ההחלטה בזה – ישנה כבר תיכף ומיד בפועל הגאולה האמיתית והשלימה, כך שהריקודים בפועל יהיו (לא כאן, אלא) בארץ הקודש, בעזרה שבבית המקדש השלישי, שאז תהי' תכלית שלימות השמחה – נוסף על השמחות שהיו עד עתה, כולל ובמיוחד – השמחה מהידיעה שהרבה יהודים יצאו מהמדינה ההיא (כנ"ל), וחלקם עלו לארצנו הקדושה, ואף לירושלים עיר הקודש, וחוגגים שם עכשיו את שמחת בית השואבה בסמיכות למקום המקדש, במקומות המותרים להיכנס שם (ואדרבה – צריך להיכנס שם ולערוך שמחת בית השואבה בשלימות, מעין ודוגמת שמחת בית השואבה לעתיד לבוא)
הדברים מדברים בעד עצמם.
ישנם המפקפקים בדבר אמיתות מקור זה, בטענה שהוא לא נדפס בשיחה עצמה בתורת מנחם, אלא רק בר"ד (ראשי דברים) מההתוועדות, והובאה בדברי משיח עם ההתוועדות במלואה.
כמה תשובות בדבר:
הדבר לא מדויק. מכיון שעם היות שקטע זה הושמט מהשיחה עצמה, אך היא נכנסה לקונטרס מעייני הישועה בתורת מנחם תנש"א ח"א עמ' 136 בהערה 210:
ששם חוגגים (גם הם) שמחת בית השואבה בסמיכות למקום המקדש, ועי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את חגיגת שמחת בית השואבה בביהמ"ק השלישי.
א"כ, גם בתורת מנחם הדבר נדפס (אם כי בקיצור).
מה בכך שהדבר הודפס רק בר"ד? האם הדבר שולל שהדבר נאמר על ידי הרבי והושמט (או קוצר ונדפס במקום אחר בתורת מנחם) בשיחה? מצינו כו"כ דברים שנאמרו על ידי הרבי והושמטו בהדפסת הדברים, אם בגלל הקיצור או בגלל סיבות אחרות.
בפרט שכאן יש סיבה לדבר, שהוא שוייך לקונטרס מעייני הישועה.
אנשים שהיו בזמן השיחה מעידים שהרבי אכן אמר את הדברים, וכן אנשים שהיו בארה"ק באותו הזמן מעידים שזוכרים שהרבי דיבר על כך.
ישנה עדות של חסידי חב"ד שקיימו את הוראת הרבי בזמנו ועלו להר הבית לעשות שמחת בית השואבה שם.
באותו חול המועד סוכות היו מהומות בהר הבית, שערבים השליכו ממנו אבנים לעבר רחבת הכותל המערבי ורק בנס לא ניזוקו מכך יהודים.
בדברי משיח מצוין שם (אולי כדאי להביא ציטוט???) שדברי הרבי אלו גרמו לנס זה.
משיחות אחרות של הרבי מאותה תקופה שהרבי מזכיר את ענין עלית יהודים להר הבית באור חיובי עולה שלא ניתן לפקפק במהימנות קטע זה בשיחה.
אם כן, ודאי שדברים קדושים אלו נאמרו על ידי הרבי בשיחה ללא שום ספק.
בכל זאת, ישנה טענה שהרבי התכוון בשיחה על מקום הכותל. אך כמובן שאי אפשר לומר זאת, שהרי מדובר על "בסמיכות למקום המקדש, במקומות המותרים להיכנס שם", ולכותל אין שאלה אם אפשר להיכנס או לא, ואין הוא מכונה כך (שהרי הוא מחוץ להר הבית), וכן אומר "ואדרבה – צריך להיכנס שם...", אם היה לכותל לא היה חידוש, ומהו לשון כניסה גם? אלא ודאי דברים כפשוטם.
"עלו ההר"
בשיחת א' אלול תש"מ הרבי דיבר על הצורך לעלות להר הבית ולקחת עצי זית כדי לבנות את בית המקדש:
א. כשמחפשים היכן מוזכר ר"ח אלול בגלוי בתורה שבכתב, ד"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", וע"ז בנוי' התורה שבעל-פה, אזי מובא באחרונים שר"ח אלול מוזכר בנביאים האחרונים, זכרי', חגי ומלאכי.
בנבואת חגי בתחלתה נאמר ש"בחודש הששי" - שבמנין החדשים הוא חודש אלול, "ביום אחד לחודש" שזהו ב' דר"ח אלול, בא חגי ומסר נבואה לבני ישראל, ונבואה זו באה גם בכתב, וכפסק הגמרא שנבואה שנכתבה זו הוכחה שהוצרכה לדורות, אף שתוכן הנבואה סובב לכאו' על הזמן בו עלו מגלות בבל ובקשר לביהמ"ק השני.
וכך אומר חגי בנבואה - ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני" לבני ישראל (נבואה שהוצרכה לדורות):
"כה אמר ה' צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת-בא עת-בית ה' להבנות" שואל הקב"ה בתמי' גדולה: איך יתכן שישנם יהודים האומרים "לא עת בא עת בית ה' להבנות", שלא עתה הוא הזמן לבניית ביהמ"ק! היתכן שיהי' כדבר הזה?!
ב. וכאמור, זוהי נבואה שהוצרכה לדורות, וכפי שאכן רואים כעת, שישנם כאלו הזקוקים להבהרה זו.
וכאשר מראים להם שכבר הובהר במילים ברורות שתהי' כזו מציאות, אכן מציאות משונה... שאומר "אחכה לו בכל יום שיבוא",
אך כאשר אומרים לו שהכוונה ליום זה בפשטות - צריכים מיד לבוא ב"שטורעמדיקע נבואה" (נבואה רועשת) - היתכן שיש יהודי או יהודים האומרים: "לא עת בא עת בית ה' להבנות"!
וממשיך תיכף (בנבואה שלאח"ז), שלא מסתפקים בשאלה ותמי' לבד [שאז במילא לא כל אחד יקבל זאת, ואפילו שסוף-כל-סוף כל אחד יקבל זו נבואת ה', אבל יחשוב שבזה שקיבל יצא ידי חובתו], אלא הוא תיכף ממשיך בנבואה, שזה צריך לבוא מיד במעשים בפועל: 'לכו אל ההר וקחו עצי זית ובנו את הבית'!
זאת-אומרת, שאין כוונתו לומר נבואה ודברי מוסר, ולאחר שיתקבל המוסר ישוב כל אחד אל "תחת גפנו ותחת תאנתו", ויהי' עסוק בעניינים הכי נעלים - אלא מקשרים זאת מיד עם מעשה בפועל: שיקח את רגליו, ויעתיקם ("אַוועקטראָגן") לגמרי אל ההר, למעלה ממדרגתו וממעלתו לגמרי, שהרי זהו "הר" אפילו בגשמיות העולם;
ולא רק שיעלה להר כי זה טוב ונעים ("געשמאק") לעלות למקום גבוה בגשמיות שהוא גם גבוה ברוחניות - אלא עליו לעשות מעשה בפועל: לקחת עצי זית, ועם זה לרדת מההר ולהתחיל לבנות את הבית!
זוהי נבואה ברורה שנאמרה ביום ראשון של חודש אלול, וציוו לכותבה כי היא הוצרכה לדורות.
מיד הי' מובן שיתעוררו על-כך שאלות והסברות: היתכן, ו"אין סומכין על הנס" וכו' -
על כן הוא תיכף ממשיך (בנבואה הבאה): "ויאמר חגי מלאך ה' (שחגי הגיע עוד פעם) במלאכות ה' לעם לאמר (בשליחות המקום, והוא אמר ומסר לעם שהקב"ה אומר) אני אתכם נאום ה'"!
מובן ופשוט אפי' לקטן שבקטנים ולפחות שבפחותים, שכאשר הקב"ה אומר "אני אתכם", והוא עולה אתם "אל ההר", לוקח יחד אתם עצי זית ומתחיל לבנות אתם "את הבית" – בודאי שלא שייך בזה שום מניעות ועיכובים.
ג. אלא שהיות ומשיח עדיין לא הגיע בגלוי, אסור עדיין לבנות את ביהמ"ק כיון שלא יודעים את מקומו, וזקוקים למשיח צדקנו שהוא "יבנה בית המקדש במקומו"; אבל הענינים שקודמים לזה - "עלו ההר" – הר הוי', ולקחת שם עצי זית, להכין אותם, להביאם ולשמרם שיהיו מן המוכן, והעיקר, לצאת מהגלות הפנימי - בידו הם!
שהרי הוא עולה אל ההר, וצועק שבעומדו על ההר הוא עדיין בגלות; אומרים לו: לא! הוא עולה אל ההר היות והוא הולך בשליחותו של הקב"ה, כדי לקחת משם עצי זית ולבנות את ביהמ"ק,
רק שהקב"ה צוה אותו לא לבנות את בית המקדש בפשטות ח"ו, זאת יעשה משיח צדקנו "יבנה בית המקדש במקומו".
קודם לכן משיח "יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה) ולחזק בדקה", הוא ידאג לזה ויתמסר בעצמו ("ער וועט זיך אַליין מיט עם אפגעבן") לראות שכל יהודי ילך בדרך הוי' ע"י קיום מצוות מעשיות.
וכאשר רואים שזה קשור עם מניעות ועיכובים, אזי "ילחום מלחמת ה'" - לא נבהלים מזה, ו"אל יבוש מפני המלעיגים", ובודאי ש"(י)נצח", משום שזוהי "מלחמת ה'" כמ"ש בנבואת חגי הנ"ל "אני אתכם נאום ה'"!
ד. [...] וע"ז בא זירוז מיוחד כאמור, שכאשר מגיע החודש הששי "באחד לחודש", פותחים את הנבואה שהוצרכה לדורות, ורואים שיום זה מגלה, מעורר ומעודד ונותן כח במיוחד שיהי' "עלו ההר", ומבטל לגמרי את כל הדברים הבטלים ומבוטלים לגמרי השאלה או התמי' האם "עת בית ה' להבנות" עתה.
וכיצד מבטלים תמי' זו – עי"ז שמתעלה למעלה ממעמדו ומצבו ("עלו ההר"), וזה מתבטא אצלו במעשה בפועל קחו עצי זית, ובזה הוא מתכונן (כמובא בנבואה) לבנין בית ה'.
ואף שאומר שם בנבואה ש"הבית הזה חרב", וע"פ הלכה הוא חרב, וכמדובר לעיל שאסור לבנותו, וכשיבוא משיח צדקנו הוא קודם "ילחום מלחמת ה'" וינצח ואח"כ "בנה מקדש במקומו", ועלינו לחכות למשיח צדקנו שהוא יבנה את ביהמ"ק.
- אבל את כל ההכנות לזה, "מעשינו ועבודתינו", הם בזמן הגלות - ולא מדובר בהכנות שבלחש, שהוא לוחש לעצמו ("שושקעט זיך אַליין") או לוחש גם לשני, ומתבייש לומר זאת בגלוי ועאכו"כ שזה יצא בגילוי ובפרסום - הרי חגי הנביא פרסם זאת בתור נביא של הקב"ה!
ואח"כ באה הגמ' ופוסקת שזוהי נבואה שהוצרכה לדורות!
ובזה ניתוסף עוד יותר – שאע"פ שנבואה זו היא חלק מהתורה, והרי "התורה היא נצחית" במשך כל השנה כולה, אך כשמגיע היום המיוחד בשנה "בחודש הששי ביום אחד לחודש", היא מודגשת במיוחד ועומדת יותר בגלוי גם באותיות הכתב והדפוס, וכמדובר באופן ש"הוצרכה לדורות".
וכיון שהנבואה היא דבר הוי' - הרי בודאי שבלשון נבואת ישעי': "לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי", עד שנמשך באופן ד"הולידה והצמיחה", ויוצאים מזה פירות ופירות עושי פירות.
צריכים רק לקוות שהוא יעמוד על זה לעלות להר, ויעשה מעשה בפועל.
וכאמור, ידע איניש בנפשי' (מה עליו לעשות), ובאם לא ידע ישאל אצל הרב המרא דאתרא, והוא יאמר לו מהי המצוה שהזמן גרמא, איזה ענין צריך להיות עכשיו במקומו ביום פלוני, "בקעה מצא וגדר בה גדר", ועאכו"כ שזה לא רק ענין של גדר אלא ענין של פועל ומצוה ברורה, עם כל הפרטים שאין כאן המקום להאריך בזה מפאת פשיטות הדברים...
ההוראה משיחה מיוחדת זו היא פשוטה ולא ניתנת לפירושים שונים – לעלות להר ה' ולהכין את הקרקע לבנין בית המקדש. אם היה קיים איסור חמור גורף מכל וכל לא לעלות אל הר בית ה' – כיצד הרבי מעודד כאן את הענין, ומדוע אינו מעיר לפחות שכל מה שאומר זה לא מעשי, כי יש חשש שמא יעלו למקומות האסורים וכו'? אלא ודאי שהוראת ההימנעות מעליה להר תלויה במצב הנוכחי, כמו שהרבי כתב, ומכיון שהשתנו הנסיבות (וכפי שיפורט להלן) חשש זה אינו קיים אל מול הציווי לעלות לה' ולהתכונן לבנין בית המקדש.
שיחות נוספות בהן מוזכרת עליה להר הבית
מהתוועדות ב' פרשת נשא תנש"א:
ובפשטות – שמצטרפים אל בני ישראל שנמצאים כבר בארץ הקודש, ובירושלים עיר הקודש, וב"ציון" (פנימיות שבירושלים), ובהר הקודש (במקומות המותרים) – "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", בגאולה האמיתית והשלימה.
הרבי אומר מפורש שמצטרפים ליהודים שנמצאים בהר הקודש במקומות המותרים. יש בכך לגיטימציה מפורשת להימצאות יהודים שם.
תורת מנחם תש"נ ח"ב עמ' 243:
לכל לראש, כשתבוא הגאולה יפגשו כל בנ"י, עם משיח צדקנו, פנים אל פנים, בארץ אחת – ארצנו הקדושה, ובעיר אחת – ירושלים עיה"ק, ובעיר עצמה... במקום אחד – הר הקודש, ובבית אחד – בית המקדש, ובחצר אחת – חצר הקודש דביהמ"ק השלישי "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
ומעין זה מצינו גם בזמן הגלות, בעקבתא דמשיחא כאשר "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" – והיינו החיוב ע"פ הלכה שחל על כל בנ"י, אנשים נשים וטף, גם אלו שנמצאים בחו"ל, שבעת התפלה צריכים כולם לכוין את הפנים כנגד אותו מקום, ארץ ישראל, ובא"י עצמה – כנגד אותה עיר, ירושלים עיה"ק, ובירושלים עצמה – לכיוון הר הקודש וביהמ"ק, ואם מישהו מתפלל בהר הבית עצמו (באופן המותר בזה"ז, כמובן מאליו) – כנגד מקום המקדש, ושם גופא
– כנגד קדש הקדשים, וקדה"ק – בכיוון שבה נמצא ארון הברית.
אם כן, הרבי מזכיר כאן בפשטות על תפלה בהר הבית, באופן המותר בזמן הזה. אם היה אוסר באופן גורף כפי שהתקבע לחשוב – מדוע לא ציין את האיסור?
משיחת ערב ר"ה תשנ"ב:
כי אפילו מי שיש לו – גם עכשיו (בגלות) – הרחבה בפרנסה רוחנית והרחבה בפרנסה גשמית, ואפילו אלה שנמצאים בארץ הקודש על הר הקודש, ושם גופא – במקום הכי קרוב למקום קדש הקדשים – הרי גם הם אומרים שם "מפני חטאינו גלינו מארצנו", שכן עדיין אין לנו ה"מקדש אד' כוננו ידיך", ועדיין איננו במצב של "כל יושבי' עלי'", שדוקא אז קיימים בשלימות כל הענינים
מקטע זה נראה כי הרבי מדמה את אלה הנמצאים על הר הבית כאלו שנמצאים במעלה הגדולה ביותר שיש בזמן הגלות, יותר ממי שיש לו הרחבה בפרנסה רוחנית וגשמית. רק אומר שגם הוא בסופו של דבר נמצא בגלות ואומר בתפלה "מפני חטאינו גלינו מארצנו".
אם לדעת הרבי עליה להר הבית אסורה מכל וכל – כמקובל לחשוב כיום – מדוע אינו מציין זאת? מדוע הוא רואה בכך מעלה הכי גדולה שיש היום בזמן הגלות (ואדרבה, לדעה המקובלת כיום הרי שיש בדבר חסרון הכי גדול)?!
בשיחת ש"פ שמיני תש"נ הרבי דן לגבי מצות שמירת המקדש, שנוהגת בכל זמן, והרבי שואל:
מדוע לא מצינו במשך כל הדורות (לאחרי החורבן) השתדלות דגדולי ישראל (ובנ"י בכלל) לקיים (ע"י כהנים ולויים) את המצוה דשמירת המקדש (במקום המותר בזמן הזה כשכולנו טמאי מתים) עכ"פ בזמנים מסוגלים – לא מצינו זאת בדורות הסמוכים לזמן החורבן, כשכו"כ מישראל עדיין המשיכו לעלות לרגל, ולא בדורות שלאחרי זה, אפילו ע"י גדולי ישראל (וכהנים ולויים) שחיו בארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש, בסמיכות להר הבית (ליד כותל המערבי וכיו"ב)
הרבי תמה מדוע לא מצינו שגדולי ישראל השתדלו לקיים מצות שמירת המקדש על הר הבית. הרבי בהמשך השיחה מתרץ שזה מסיבת פיקוח נפש וסכנה מאומות העולם, וכל זמן שנמצאים תחת שעבוד מלכויות של אומות העולם, אפילו כשיד ישראל תקיפה (עד ביאת משיח) – אי אפשר לקיים מצוה זו כי עדיין הגויים בחזקת סכנה ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר ומה יעשו יחידים וכו'.
עכ"פ, לענייננו – אם היה איסור לעלות להר הבית, כמקובל לחשוב כיום, למה הרבי לא עונה פשוט מדוע לא קיימו מצות שמירת המקדש, בגלל אסור לעלות להר הבית בזמן הזה?! מכך שלא עונה זאת, אלא מאריך בתשובה אחרת משמע (כפשטות הדינים בזה) שודאי הדבר מותר, ואף לצורך שמירת המקדש זוהי מצוה לכהנים וללויים, גם בזמן הזה, כמו שהרבי כתב לגבי מקומות המותרים.
דברי משיח???
התייחסות נוספת של הרבי לנושא זה היתה בשתי חלוקות דולרים בפגישה עם מר גרשון סלומון, יו"ר תנועת נאמני הר הבית.
הראשונה היתה בכ"א חשון תש"נ:
הרבי: בשורות טובות והצלחה רבה.
סלומון: רציתי לספר לרבי על המצב החמור שבו נמצא הר הבית, הערבים מחללים את בית המקדש והורסים את השרידים של בית המקדש הראשון והשני.
הרבי: לצערי הגדול אין זה חדש, ובמשך כל הארבעים שנה האחרונים. והאשמה – של היהודים שהם מביטים על זה בקלות ראש.
סלומון: חולשה של עם ישראל.
הרבי: איני יודע אם זה חולשה או היסח דעת, אבל בכל אופן עוסקים בודאי בדברים חשובים, אבל לא – בדברים עיקריים והיהדות של העם היהודי והיהדות של ארץ ישראל.
בכל אופן אין זה הזמן לדבר משהו בלתי רצוי בנוגע לבני ישראל, כי אם אדרבה ללמד עליהם זכות, ועיקר הזכות היא בזה שיוסיפו עוד יותר בלימוד התורה וקיום המצוות.
סלומון: מצד שני, אולי כדאי לצאת בקול קורא שעם ישראל לא יתן לערבים את החילול הנורא הזה.
הרבי: אין כל צורך בעוד "קול קורא'ס", ישנם רבים קול קורא'ס והצער הוא – שיש אנשים שונים, שכשכותבים "קול קורא", ויש "הו הא" אזי הרי זה כבר די. ויש להתעסק במשהו חשוב אחר.
סלומון ביקש להיפגש שוב עם הרבי ולמסור לו כמה דברים. הרבי ענה בחיוך רחב: כבר נפגשתי עמו, והעיקר כבר אמרתי לך, ואם אוסיף משהו – הרי זה מדגיש שמה שאמרתי אין זה חשוב כל כך. כי אין זקוקים לדבר על משהו בחשאי, כשכל הענינים יש לדבר דוקא בקול רם ובקול קורא גדול, אבל לא קול קורא כתוב, כי אם קול קורא שמתבטא במעשים רבים...
הרבי נתן לו דולר "השתתפות שלי עכ"פ באופן סמלי במה שאתה כותב בכל ענינים של יהדות"... ועוד דולר "השתתפותי בקול קורא הזה", כשעברה אשתו נתן לה הרבי דולר "זה בשביל ההשתתפות בפעולות הבעל".
מהדו שיח ביניהם אפשר ללמוד שני דברים:
א. הרבי הרי ודאי יודע מה זה נאמני הר הבית, שהיא תנועה שפועלת לאפשר ליהודים כניסה להר הבית (וראה לקמן את הזעקה של הרבי לגבי יחס השלטונות ליהודים אלו). אם דעת הרבי נחרצת לאסור את הדבר – מדוע לא מחה בו על הענין?! ועוד שהתייחס אליו ואל פעולותיו בצורה חיובית, והשתתף בדולר לצדקה בכך.
ב. הרבי רואה בנושא של הר הבית דבר חשוב ועיקרי שאסור לנהוג בו בקלות ראש ואסור להסיח את הדעת מכל החילול ה' הנורא שמתרחש שם (וראה עוד לקמן בזה).
בביקור נוסף של מר סלומון אצל הרבי, ביום ראשון כ' מנחם אב ה'תנש"א, במעמד חלוקת השטרות לצדקה, אמר לו הרבי בחיוך:
יהי רצון שיהיה בקרוב בנין בית המקדש השלישי ואז לא תהיה לך כל דאגה בשביל הר הבית...
מר סלומון פנה לרבי ואמר: הייתי אצל הרבי לפני שנה וחצי והיה לנו ברכה והצלחה במלחמה על הר הבית. אני רוצה ומבקש מהרבי שיתן השנה – אראנו נפלאות – שיתן קול קורא למנהיגי ישראל שיוציאו את הר הבית מהאויב הערבי ויפקידו שם שומרים יהודים, ושנית לקרוא לחסידים ולכל עם ישראל לעלות על הר הבית ולהציב שמירה של יהודים על מקום הקודש.
על כך ענה לו הרבי: אבל אנחנו מחכים למשיח צדקנו. היהודים הנמצאים בארץ הקודש עליהם להמשיך דוקא בארץ הקודש, אבל הנמצאים בחוץ לארץ יש כאלה שתפקידם דוקא להיות בחוץ לארץ ולשמור על שלימות כל אחד ואחד מבני ישראל בכל מקום שהם נמצאים, שלימות הן בגשמיות ושלימות גם ברוחניות.
והרבי נתן לו דולר להצלחה רבה לכל הענינים בארץ הקודש
אם בעיני הרבי אסור בתכלית האיסור לעלות להר הבית – מדוע לא מחה בסלומון על כך? ממענה הרבי נשמע שהרבי מתרץ מדוע הוא לא קורא לכל החסידים לעלות להר הבית, מכיון שהוא ורבים מהחסידים נמצאים בחו"ל בשביל שליחות, ומחכים למשיח כדי לעלות לארץ הקודש וכו' (והנמצאים בארץ הקודש עליהם להמשיך להיות דווקא שם). אך אין בדבר שלילה או מחאה על עצם הרעיון לעלות להר הבית.
בירור המקומות המותרים
בפגישה עם הרבנים הראשיים לישראל בכ"ו אדר שני תשמ"ו הרבי שאל את הרבנים "כבוד הרבנים נכנסו לסוגיה זו, מה ואיך ואיפה, והגבולים וכו' וכו'". בהמשך הרבי מציין את העובדה שהרב מרדכי אליהו כן נכנס בדבר והציע לבנות במקום בית כנסת, וכן הרבי הזכיר את אחת השיטות לגבי מיקום קודש הקודשים. הרב מרדכי אליהו הסביר לרבי שצריך לחכות למשיח, והרבי העיר ש"ישנם שאינם מחכים והם עושים מעשה". הרבי שאל את הרבנים איך המציאות בפועל שם, והם עונים לו הפקר, והרבי התפלא על כך. בהמשך הרבי שאל אותם מה היה המציאות לפני שיד ישראל היתה תקיפה.
אם כן, מדו שיח זה ניתן ללמוד שהרבי רצה שהרבנים יכנסו לסוגיית הר הבית ויבררו את המקומות המותרים בכניסה אליהם לטמאי מתים כיום (כמובן לאחר טבילה במקווה כדין). כמו כן, ניתן ללמוד שהרבי התעניין בנושא, ולא נשמעה ממנו נימה של ביקורת (למרות שהרבנים כן הביעו את דעתם לאסור, משום חשש שמא יעלו למקומות האסורים) ואדרבה.
מתוך בית חיינו גליון צ"ט עמ' 12, י"ט מנחם אב תנש"א:
לא' שכתב שעוסק בעניני בית המקדש וכו', ובסיום כתב שלפני נסיעתו לכאן ביקר במקומות הקדושים ובהר הבית במקומות המותרים ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א:
על פי תוה"ק [תורתנו הקדושה] – הלימוד בהלכות בנין ביהמ"ק [בית המקדש] – מעלה עליו הכתוב כאילו משתתף בבנינו, ואין בזה הגבלות, משא"כ [מה שאין כן] בעלי' בהר הבית – צ"ל [צריך להיות] ברור מקום המותר לעלי', אזכיר עה"צ להנ"ל.
במענה זה הרבי מציג את דעתו הק' היא שיחסית ללימוד הלכות בית הבחירה שבזה ודאי האדם משתתף בבנין בית המקדש, הרי שבנוגע לעליה להר הבית יש לברר את המקום המותר לעליה. מדברים אלו עולה כי אם מבררים את המקום המותר לעליה – אין מניעה לעלות (כפשוט, כפי ההלכה). אם לדעת הרבי היה איסור לעלות להר הבית מכל וכל – מדוע לא כתב זאת בתשובה? אם המענה מתשל"ו תקף בכל הזמנים, מדוע לא כתב לאיש זה שעצם העליה שלו להר הבית ידה במעל אנשים אחרים שעולים למקומות האסורים? מדוע רק כתב שיחסית הלימוד עדיף, כי בעליה דרוש בירור?
לאחר כל זאת, יש להבין באמת מה השתנה בגישת הרבי, שבמענה מתשל"ו הרבי התנגד להעלות את שאלת העליה לסדר היום (לא להזהיר, אך פשיטא שלא להתיר גם) מחשש שבעקבות כך יתרבו היהודים העולים למקומות האסורים, ואילו בשנים האחרונות יותר הרבי הזכיר באופן חיובי את העליה, עד שאמר שיש להעלות ולחגוג שם שמחת בית השואבה והדבר מזרז את ביאת המשיח?
תשובת הדבר (בדא"פ) נרמזה כבר במענה הרבי עצמו בתשל"ו, שהיחס לעליה להר הבית תלוי במצב הנוכחי. בזמן כתיבת המכתב בתשל"ו הרי היה זה בסמיכות יחסית למלחמת ששת הימים, והנהירה ההמונית של יהודים למקומות האסורים בהר הבית רח"ל. באותו זמן גדרה הרבנות הראשית יחד עם גדולי ישראל פרצה זו בצורה של הוראה גורפת לאסור עליה לכל חלקי ההר (אף שוודאי אף אחד מהם לא חולק על הרמב"ם שיש מקומות מותרים, אך הרבנים לא נכנסו לסוגיה זו ורק אסרו באופן גורף). הרבי כמו שאר גדולי ישראל הורה לאסור את הדבר, אך בצורה הייחודית של הרבי: לדעתו הק' לא היה להזהיר על הדבר, כי כך יעלו עוד למקומות האסורים, אלא פשוט לא לדבר מנושא העליה.
התוצאה של איסור הרבנים בזה גרם לכך שאכן אף אחד מיראי השמים לא העיז לעלות להר הבית במשך עשרות שנים. אבל שתי תופעות שליליות התפתחו במקביל:
א. יהודים שאינם יראי שמים המשיכו לעלות למקומות האסורים, וכפי שהעידו הרבנים הראשיים בפני הרבי שהמקום נהיה הפקר.
ב. הערבים העמיקו את אחיזתם בהר, תוך חילול ה' וחילול מקום הקודש בצורה המחפירה ביותר, כפי שגם הרבי זעק על כך (יובא לקמן).
עם זאת, היתה עליה של יהודים יחידים יראי שמים למקומות המותרים לחומרא בהר הבית (ואותם הרבי מזכיר בשיחות, ויתכן שגם היתה עליה ספציפית של יהודים מעולי ברית המועצות, המוזכרים באחת השיחות).
ניתן לומר כי כל הנתונים הללו גרמו ליחס החיובי מצד הרבי בשנים האחרונות לנושא עליה להר הבית (וכאמור שלדעת הרבי היחס לנושא זה תלוי במצב הנוכחי). זאת משום שהרי החשש של מי שיעלה למקומות האסורים כבר לא קיים, שכן מי שלא שומע לקול הרבנים עולה בלא"ה למקומות האסורים, ואלו השומעים בקול הרבנים נמנעו מלעלות וכבר סר החשש שאם הם יעלו זה יגביר את העליה של האחרים. ואדרבה, במצב כזה אי עליית יהודים להר הבית רק מחזקת את אלו שעולים למקומות האסורים, שכן אלו העולים היהודים היחידים שעולים להר, וכן מחזקת את יד הערבים במקום וגורמת לחילול ה'.
באופן אחר: הרבי רצה שתהיה יראה מהמקום הקדוש, לכן בתחילה הורה להוריד את נושא העליה מסדר היום (יש לציין שכמובן רק נושא העליה יורד ולא ח"ו נושא הר הבית עצמו, שתמיד הרבי הדגיש שצריך להיות בבעלות יהודית, גם במחיר של כניסת יהודים אפילו למקומות האסורים רח"ל! וכנ"ל), אך לאחר מכן הדבר כבר פעל את פעולתו שאף אחד מיראי השמים לא עלה יותר להר הבית, ומי שעלה היו רק פורקי עול שבלאו הכי אינם שומעים לרבנים ועולים למקומות האסורים רח"ל, או נאמני הר הבית שעלו למקומות המותרים. משכך הרבי ראה שהוכשרה השעה לתת לגיטימציה למי שעולה בקדושה ובטהרה – שאין במעשיו חשש שיסכן מי שיראה אותו בעליה למקומות האסורים, מכיון שכבר היה איסור של עשרות שנים מכל הרבנים מכל קצוות הקשת, והיראה מהמקום גדלה מאד, ולכן הכניסה (לכל מי שאינו פורק עול שבלא"ה לא שומע לרבנים) – תהיה רק ע"פ הלכות התורה.
כדי להוכיח את העניין – יש לציין כי הרבי הוא לא היחיד ששינה את הגישה כלפי הר הבית, אלא כמה וכמה רבנים, ונציין רק חלק מהם כדוגמה:
הראשון לציון הרב יצחק ניסים בתחילה היה בראש החותמים על מכתב הרבנים להורות איסור לעליה להר הבית לאחר מלחמת ששת הימים, אך לאחר מכך ליחידים שבאו לשאול ממנו שאלת חכם – קיבלו ממנו היתר לעלות (בתנאי טהרה הקבועים בהלכה). בטעם הדבר הוא אמר כי איסור העליה הוא למעשה הפקרת מקום הר הבית והסגרתו לידי זרים.
הרב מאיר יהודה גץ שקיבל את המענה של הרבי להורות איסור בעליה – הוא עצמו היה בתחילה נגד עליה להר הבית, אבל לאחר מכן (גם אחרי המכתב, וידוע הבטול שלו לרבי, בין היתר בכך שהפסיק את העבודות למציאת כלי המקדש) הוא ניסה לפעול לברור המקומות המותרים ע"י הרבנות הראשית, כדי לא להפקיר את הר הבית.
הרב חיים דוד הלוי גם חתום על הכרוז המזהיר על כניסת יהודים להר הבית, אך בשו"ת שלו התיר את הדבר (בתנאי שייערך בירור לגבי המקומות המותרים).
וכיו"ב כו"כ רבנים, כמו הרב מרדכי אליהו שאסר נחרצות בתחילה ואחר כך קרא להקים בית כנסת על ההר (כשהכניסה אליו מבחוץ מצד מזרח) וכיו"ב.
אי אפשר להתעלם מכך שרבנים גדולים וחשובים הזהירו מפני כניסה להר, אך (מלבד אלו שגילו את דעתם להיתר, כולל הרבי) אף אחד לא יודע מה היתה הדעה שלהם כיום ואולי אף הם היו מתירים. זאת ועוד, כיום יש רבנים רבים וחשובים המתירים את העליה, או על כל פנים נותנים לה מקום ולא אוסרים (מכל גווני הקשת, כמו הרב מאיר מאזוז, הרב דב ליאור, הרב שמואל אליהו וכו'. וכאמור שלרבי היה חשוב שרבנים מרכזיים בדור יעסקו בסוגיה, יבררו מקומות המותרים ויתירו זאת, ואכן כיום הדבר נעשה ב"ה, וכדלקמן).
וכאן מגיעה הנקודה החשובה: בשנים האחרונות אכן נערך בירור, כמו שהרבי וגדולי ישראל רצו, לגבי המקומות המותרים בהר הבית. בקונטרס זה לא נתמקד בפרטי הבירור, אבל אפשר לעיין בספרים כמו 'אל הר המור', 'אל גבעת הלבונה' ו'הר הבית כהלכה' כיצד מודדים את שטח ההר, מוצאים את המקומות המותרים לחומרא, שעל פי הממצאים הללו נערכות העליות כיום על הר הבית, בצורה שאין בה שום חשש של כניסה למקומות האסורים ח"ו.
זעקת הרבי על חילול הקודש הנורא והאיום בהר בית ה'
בשיחות שונות הרבי זעק על כך שמוסרים את הר הבית לערבים, ודרש שהמקום יהיה בידיים יהודיות. הרבי הביא את המדרש על שלשה מקומות שאין אומות העולם יכולים לומר לישראל גזולין הן בידיכם – מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף, ודווקא באותם שלשה מקומות לא מניחים ליהודים להיות שם. בלשון הרבי:
יהודים "פראיים" מתעקשים שלא לאפשר כניסת יהודים לשם, עד באופן שמוציאים משם יהודים בעל כרחם וכו' וכו'.
והתבטא כי בכך הם גרועים מהגויים המודים בשייכות הר הבית לעם ישראל.
מכך רואים שאף שיתכן שבאותו זמן הרבי התנגד למעשה לעליה להר (באותה שיחה הרבי הזכיר את איסור הכניסה למקום המקדש עצמו, אך לא לכללות ההר, וראה בקונטרס זה לעיל), הרי שמחה על אי הכניסה של היהודים להר הבית והוצאתם משם. כלומר, שהרבי למעשה כן נתן מקום לעליה.
בשיחת מוצש"פ ויצא תשל"ח הרבי הסביר את יחסו לבעלות על ההר:
כל זמן שברצון הבורא היה זה ברשות הערבים, היינו צריכים להתנהג באופן של "לא יעלו בחומה"; אך ברגע שהקב"ה מסר את ירושלים כולה לידיים יהודיות – דבר וודאי הוא שאסור למסור זאת, מצד האיסור של "לא תחנם".
בשיחה אחרת הרבי מוחה על המצב הירוד במערת המכפלה ובשכם שלא נותנים מנוח ליהודים בהם, ובהתייחסו להר הבית אמר:
שלא לדבר אודות המקום השלישי, מקום מקדשנו – שכאשר מגיעים לשם יהודים – מציבים חיילים שימנעו מיהודים להגיע למקום מקדשנו!
בהמשך השיחה:
"באים יהודים ולא מניחים ליהודים אחרים להיות בבית הכנסת של אברהם אבינו... על אחת כמה וכמה שכך נוהגים בנוגע למערת המכפלה, ולמקום המקדש...
אולם כאשר מדובר אודות גויים – מאפשרים להם ללכת לשם מתי ואיך שהם רוצים. וכלל לא מגבילים אותם היות ופוחדים לנגוע בהם. ולא זו בלבד, אלא מעמידים אנשי צבא שישמרו שלא יבזו את מה שנקרא אצלם 'מקום קדוש' מצד הקדושה שאצלם, וכן לא לעכב כאשר הגוי רוצה להכנס לשם".
כלומר, הרבי מוחה על ההתנהלות בהר הבית, והאפליה שיש שם בין יהודים לגויים.
העולה מקטעים אלו הוא שני דברים: א. מאד חשוב לרבי מה שקורה בהר הבית (כך גם עולה משיחתו עם מר גרשון סלומון, כפי שהובא), והרבי רוצה שהמקום יהיה בידיים יהודיות, ומוחה על כך שמוציאים יהודים משם. יחד עם ההבהרה שהכניסה אסורה למקומות האסורים וכן יש מקומות שבספק, אבל ודאי שיש לעשות הכל, כולל מתן לגיטמציה להימצאות יהודית (במקומות המותרים) על ההר.
זו נקודה חשובה, כי מרוב האיסור שעשו לדבר, ירדה האכפתיות למקום הקדוש הזה, עד שנלחמים ביהודים שכן עולים לשם ודואגים להפחתת חילולו. הרבי בפירוש היה נגד שיוציאו את היהודים משם.
ב. אם היה איסור כל כך גורף כפי שהוא נתפס היום הרבי בוודאי לא היה מוחה נגד הוצאת היהודים מההר, ואדרבה, הם מפרישים אותם מאיסור. אלא ודאי שאין שום איסור, כמפורש ברמב"ם, והכל הוא הרחקה שמא אחרים יעלו למקומות אסורים (וגם זה השתנה עם השנים, בגלל שחשש זה כבר אינו), ובמקום כזה של חילול מקום הקודש והפקרת המקום לידי הערבים הרבי ראה את ההתנגדות להימצאות יהודים שם והוצאתם משם בכח כדבר שלילי שיש למחות עליו.
דבר נוסף שיש לשים לב בקטעים אלו – שנראה שהרבי מדבר על יהודים כאלו שנכנסו למקומות האסורים ממש, "למקום מקדשנו"! וכפי שהרבי מבהיר שהכניסה לשם אסורה (משא"כ מקומות המותרים). ולמרות זאת, שזהו איסור כרת (לדעת הרמב"ם, משא"כ לדעת הראב"ד והמאירי) – הרבי מוחה על הוצאתם משם! משמע שהחזקת המקום בידי היהודים חשוב יותר אפילו מעבירה על איסור כרת! הדבר דומה לכאו' לפסק דין בשו"ע סי' שכ"ט על גוים שבאו אפילו על עסקי קש ותבן שמחללים עליהם את השבת, ומכך הרבי למד כידוע את הענין של שלמות הארץ ופיקוח נפש.
כ"ש כאן שאין מדובר על "עסקי קש ותבן" אלא על חילול הר בית ה' בצורה הנוראה ביותר, שהוא דוחה איסור כרת. כמובן שהמדובר על יהודים שכבר עולים לשם ועוברים על איסור כר"ת רח"ל, אזי הוצאתם משם בכח היא דבר שלילי, אך כמובן ופשוט שאין להעלות למקומות האסורים לכתחילה, וכפי שהרבי עצמו הבהיר באותן שיחות עצמן.
נספח א' – מקום קודש הקודשים לדעת הרבי
ידוע כי נחלקו הדעות לגבי מקום קודש הקודשים (וזה בעצם הבירור אותו הרבי רצה שיעשו – מכיון שאם יודעים את מקום קודש הקודשים אפשר לדעת את המקומות המותרים והאסורים), ולדעת רוב ככל הדעות האבן שתחת כיפת הסלע היא היא אבן השתיה ומקום קודש הקודשים.
ניתן להביא ראיה משתי שיחות המוכיחות כי אף דעת הרבי כך:
שיחת שבת פרשת שופטים תנש"א:
ע"ד אבן השתי' – שנמצאת במקום מסויים בעוה"ז הגשמי, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז וכיו"ב)
כמו כן, בהתוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 217:
לקודש הקודשים, ששם שנמצאת אבן השתי', שמלכתחילה לא נגנזה, אלא נמצאת תמיד בגלוי.
וכן בספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 11:
אבן השתיה שקיימת בשלימות ובגלוי גם בזמן הזה בלי שינויים במקום קודש הקודשים בבית המקדש – שלכן מתחזקת יותר הטענה והתיבה דבנ"י על הגאולה, בטענה כי רואים עכשיו בגלוי בעולם הזה התחתון את אבן השתי' שהיא היסוד של כל עוה"ז גם עכשיו – כי היא נותרה בשלימות ללא שינויים במקומה
אם כן, מוכח שיטת הרבי בנושא, כי תחת כיפת הסלע היא אבן השתיה, ואם כן, ניתן למדוד לפי זה את מקום המזבח, העזרה וכו' – ואת המקומות המותרים לעליה בזמן הזה, באופן של חומרא, כמבואר בספר 'הר הבית כהלכה'.
נספח ב' – מקומות בהם הרבי אומר לבנות את בית המקדש
שיחת שבת פרשת תרומה תנש"א:
ועוד והוא העיקר – בענין שהזמן גרמא – בניית בית המקדש השלישי בפשטות ממש:
לאחרי כל הפירושים בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כולל הפירוש "בתוך כל א' וא'" – הרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו, לכל לראש הפירוש בזה בנוגע להלכה למעשה – שעל בנ"י מוטל החיוב לבנות את בית המקדש.
ובנוגע אלינו הכוונה – לבנות את בית המקדש השלישי, בפשטות ממש, כפס"ד הרמב"ם שהוא יבנה ע"י משיח צדקנו, "ובנה מקדש במקומו", וע"פ דברי הרמב"ם, "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר" (כנ"ל), מובן שכך הוא גם בנוגע לבית השלישי, שכאו"א מישראל ישתתף בזה ע"י נדבותיו, אנשים ונשים, ויש לומר – גם טף (כפי שהי' בנדבת המשכן)...
בכמה שיחות הרבי מתווך בין שתי הדעות האם בית המקדש ירד מן השמים או ייבנה על ידי אדם בכמה תיווכים, כמו לחלק בין "זכו" (בידי שמים) ל"לא זכו" (בידי אדם), וכן הבדל בין הפרטים המבוארים במסכת מדות וכו' ייבנה בידי אדם, ופרטים שאינם ידועים ייבנה בידי הקב"ה, או שהמקדש שלמטה ייבנה בידי אדם (מלך המשיח) והמקדש שלמעלה ייבנה בידי הקב"ה. כלומר שהרבי נתן מקום לא רק לדעה שאומרת שהמקדש ירד מן השמים וגאולה באופן נסי לחלוטין, אלא גם מקום טבעי התלוי במעשה התחתונים.
נספח ג' – קרבן פסח אחרי מלחמת ששת הימים
בשיחת אחרון של פסח תשכ"ח הרבי יצא בקריאה לחסידים לצאת מירושלים בי"ד באייר כדי לא להתחייב כרת על אי הקרבת קרבן פסח. בשקלא וטריא עם הרב שלמה זלמן זוין הרבי קבע שמכיון שיד ישראל תקיפה יש אפשרות להקריב קרבן פסח, ולכן יש לצאת מירושלים.
אך בשנת תשל"ה הרבי שינה את ההוראה ופטר את החסידים מלצאת מירושלים. בדבריו לרב זוין נימק את השינוי:
בהמשך להשקלא וטריא, מאז חל דבר מה שנכתב ונאמר בשיחות אחרון של פסח תשכ"ח, בעוונותינו הרבים (כולל שמתחיל מביום הז' (ממש - מכריזים) אחי הוא... ויעלהו גו').. נשתנה המצב ואין עתה היכולת ואפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' - ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו. ויהי רצון שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין - וגם עשיית התשובה מיד - ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.
מכל זאת נראה: א. בנושאים אלו מה שמשנה זו המציאות הנוכחית (והדברים יכולים להשתנות). ב. אם היתה אפשרות מעשית להקריב קרבן פסח ("יד ישראל תקיפה") הרי שהדבר מקבל תוקף הלכתי. ג. הרבי מתייחס לנושא של בניה והקרבה כדבר מעשי, רק אם היה ניתן במציאות.
נספח ד' – החסיד הרב משה סגל ועליה להר הבית
החסיד הרב משה צבי סגל פעל רבות בין היתר לגבי הר הבית. וכך הוא כותב בספרו דור ודור עמ' 195:
אל הר ה' – נאמני הר הבית
זה שנתיים מאז "הר הבית בידינו", ולמעשה הוא לחלוטין מחוץ לתחום ריבונותנו והשפעתנו. משתרשרת התודעה, כי הר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים, ורחבת הכותל הוא מקום קדוש ליהודים. המועצה המוסלמית העליונה מבססת את שלטונה על ההר. היא מרשה לאורחים מכל העמים לבקר כתיירים באתר, בשעות מסוימות, בפיקוחה ולפי תקנותיה.
היא אוסרת על יהודים הרוצים לעלות ולהתפלל על ההר [במקומות המותרים לפי ההלכה], ומעמידה משמרות המגרשים יהודים בכוח הזרוע ובאכזריות. שלטונות מדינת ישראל ומשטרת ישראל מסייעים למועצה ה"עליונה", ובכך יוצרים במו ידיהם את עובדת הבעלות המוסלמית הרשמית והמוחלטת על הר המוריה.
הר ה', המקום היחיד בעולם שקדושתו לא פסקה; המחכה לבניין בית הבחירה בכל יום. המקום המייצג את מלכות ה' בעולם, ואשר נביאינו, שבישרו את חזון אחרית הימים, ניבאו כי ממנו תצא תורה ודבר ה' – מקום זה, אנו מפקירים ובוגדים בו, לאחר ששוחרר מידי זרים, במסירות נפשם של בנינו.
להלן יסופר על השתתפותי עם מנחם בן-ישר ממשואות יצחק ועוד חברים מטובי ירושלים, לייסודה של אגודת "אל הר ה'", לפעולה ציבורית למען שחרור הר הבית. פנינו בתזכירים אל משרדי הממשלה ואל הרבנות הראשית.
נתקלנו בחומה אטומה. ניסינו להעפיל אל ההר ונתקלנו בהתגרויות רציניות עם שומרי הווקף ועם שוטרי מדינת ישראל המסייעים להם.
במשך הזמן נוסדה אגודה נוספת "נאמני הר הבית" ובראשה גרשון סלומון, נצר למשפחת בוני ירושלים ומייסדי יישובים בארץ-ישראל. הצטרפו לאגודה זו חברים מסורים שהמשיכו וממשיכים במאבק למען שחרור הר הבית לתפילת יהודים ולעלייה, לראות ולהיראות ולהשתחוות שם לפני אדון עולם.
בהמשך (שם עמ' 198-199) מתוארות הפעילויות שעשתה המועצה הציבורית שהרב סגל נמנה בין חבריה ומקימיה, כדי להכניס בתודעה את נושא הר הבית, בית המקדש ועבודת הקרבנות. בסיוון תשל"ב התקיימה ישיבת יסוד של אגודת אל הר ה', להלן קטעים מהפרוטוקול (שם 199-200):
החלטות המועצה המורחבת
אנו, חברי המועצה הציבורית של "אל הר ה'" למען עבודת הקודש בהר הבית, דורשים הכרה בזכות עם ישראל על הר הבית, כמקום הקדוש והנצחי לישראל, להלכה ולמעשה.
אנו דורשים הקצאת מקום לתפילת יהודים ולעבודת הקודש לפי ההלכה על הר הבית.
המועצה פונה אל שרי הממשלה ונציגיה לחדול מכל דיבורים או רמזים על אפשרות של מתן סטטוס מדיני על הר הבית או חלק ממנו לגורם זר. הר הבית כולו יהיה בריבונות יהודית מלאה!
המועצה פונה אל הרבנות הראשית לארץ-ישראל ואל גדולי התורה ומורי ההוראה שילונו בעומקה של הלכה בדבר הכניסה להר הבית לתחומי, לפי המחקרים שעשו תלמידי-חכמים ומהנדסים, וכן ידונו בדבר ההכנות ההלכתיות לקראת עבודת קודש בהר הבית.
המועצה תעשה להעמקת תודעת עבודת הקודש בהר הבית בפעילות תורנית, חינוכית והסברתית. המועצה קוראת לרשויות החינוך, לארגוני הנוער ולכל שיד לי בחינוך, ליזום פעולות בנושא זה.
המועצה תבחר מתוכה חברים לוועדות שונות וכן מזכירות פעילה שידונו ויחליטו על המבנה האגרוני והפעילות המעשית של המועצה.
בהמשך הספר (עמ' 207) מסופר על מכתב חריף שכתב הרב סגל כנגד הצעה לשכלול הכותל המערבי, מה שמקבע מרכז רוחני חדש מחוץ להר הבית במקום המרכז הקדוש בקדושה עולמית של הר הבית. הוא כתב שיש בכך משום בגידה בהר הבית, הפרת רצון ה' ביחס ל"מקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" וויתור על המקום וכו'. הוא מציע במקום זאת לגדול את המקום, ולהקים מקום תפילה לעולי רגלים לפי תקנות משרד הדתות והרבנות הראשית.
לשים את הקטע שהוא מדבר????
תמונה של הרב סגל במניין תפילת מנחה בהר הבית, כששוטר מוסלמי מנסה להפריעם לשווא:
...ושם יש פסוק אחד שאומר שתהיה גישה חופשית לכל שלוש הדתות בירושלים, הווי אומר שלמוסלמים תהיה חופשית אל הר הבית, לא ליהודים, ליהודים תהיה גישה חופשית במקום הזה מחוץ להר הבית.
אם יש עיוות, עיוות של היגיון, עיוות של צדק, עיוות של צדק, עיוות של היסטוריה, עיוות של היהדות, שרואה במקום הזה ע"פ הלכה פסוקה ברמב"ם, שהשכינה שמה לא בטלה לעולם ועד. אנחנו לא מודעים אל הר הבית, עד היום! זקנינו וטפינו, אנחנו מדברים על הכותל. עם כל הערך של הכותל, ואני הייתי היוזם ונושא הדגל באותה הפגנה של תרפ"ט שלא נעשתה על דעת אף אחד, ביתר אז פרסמה הודעה שהיא לא ארגנה את זה, כדי שלא יחשדו בה בממשלת המנדט.
אבל אלפים השתתפו ובאו הנה. ואני יודע את הערך של המקום הזה, שזה השריד הנראה הקרוב ביותר שהיה אפשר לגשת אליו לפני שקמה מדינת היהודים. אבל עכשיו אחרי תשכ"ז זה כבר דבר מיושן, אנחנו כבר הגענו הלאה, אבל אנחנו נסוגנו מיד, בגלל הגלות שבתוך נשמתנו. אסור לנו להעלים את הדבר הזה, אסור לנו להמשיך את המיתוס הזה של הכותל. הכותל זה טוב, יש עוד שלשה כתלים. אבל זה הר הבית, זה העיקר. הכותל זה הפרוזדור, אבל זה לא הטרקלין, ואת הטרקלין אסור לשכוח.
נספח ה' – יחס החסיד הרב יצחק גינזבורג לנושא
מתוך ספר טיפול שורש עמ' צג:
העליה להר הבית ושמירת המקדש בזמן הזה
המלך דוד, נעים זמירות ישראל, אמר: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". טהרת הלב היא השאיפה המתמדת של הלב לעלות בקדש. בגדרי "מקום" של עולמנו שאיפה זו באה לידי בטוי ברצון העז לעלות מחו"ל אל ארץ הקדש, מארץ הקדש אל עיר הקדש, מעיר הקדש אל הר הקדש ומהר הקדש אל בית המקדש.
על פי הסוד, ארבע עליות אלו מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה: שתי העליות הראשונות, אל ארץ הקדש ואל עיר הקדש, שכנגד אות ה תתאה ואות ו של שם הוי', הינן בסוד ״והנגלות לנו ולבנינו״ - על כל ישראל לקיימן בפועל בכל עת. ואילו שתי העליות האחרונות, אל הר הקדש ואל בית המקדש, שכנגד אות ה עילאה ואות י שבשם, הינן בסוד ״הנסתרות להוי' אלהינו״ - אין הדבר תלוי אלא באתערותא דלעילא מאת הוי' אלקינו, ברוח היוצאת ממרום, מהמקום הנסתר ביותר - ״בתי גוואי״ - עליו נאמר ״במסתרים תבכה נפשי מפני גוה״ (וכפירוש חז״ל וד״ל).
בזמן הזה יש להעמיק בסוגיות הדנות בכל הקשור לבנין המקדש והעבודה בו ועד ״לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא״ בהלכה ברורה. שהרי הנסתרות הן כנגד עצם המוחין, חכמה ובינה, אותיות יה שבשם, וראשית כל עלינו להשתדל לתקן את עצם המוחין שבנו (תיקון השקפת עולמנו, שתהא השקפה זכה וברורה, על דרך השקפת ה' ממרום - ״דעת עליון״) על ידי ההעמקה בהלכות המקדש - ״משפט הארמון״ - וכן ההעמקה ברזין דאורייתא בכלל, כדי שנזכה לקיום "הנסתרות להוי' אלהינו" בפועל ממש.
כל עוד ש״אנו לי-ה ועינינו לי-ה״ (י-ה, ״הנסתרות להוי' אלהינו״ כנ״ל) עלינו לשמור על הר הבית ועל מקום מקדשנו כמי ששומר על בבת עינו. מכאן לחידוש מצות שמירת המקדש בזמן הזה, כאתערותא דלתתא לעורר ממרום את האתערותא דלעילא הנ״ל (וכהתחלת התארגנות של ״צבאות ה'״, צבא שישרת את המלך הצדיק שיקום במהרה).
ברור הדבר, וכך אמר הרבי מליובאוויטש כמה וכמה פעמים, שגם היום ישנם מקומות בהר הבית אליהם מותר לעלות בטהרה. הרבי רצה מאד שיוכרע - על ידי רבנים ידועי שם, גדולי הפוסקים שבדור - מהם התחומים המדויקים על הר הבית אליהם מותר לעלות, ושהעליה תתקיים בפועל בשמחה רבה (וכמו שאמר פעם בנוגע לשמחת בית השואבה על הר הבית) על פי תנאי ההלכה ביחס לטהרה וכו' שיפסקו על ידי הרבנים.
לדאבוננו, עינינו רואות שללא התעוררות רוח ממרום אין הרבנים בעצמם מוכנים להיכנס לעובי הקורה ולפסוק הלכה ברורה בנידון. על זה גופא נאמר ״במסתרים תבכה נפשי מפני גוה״. אך עלינו להבין מתופעה זו גופא דבר מתוך דבר. עד שלא נזכה ל״כבוד מלכים חקור דבר״ לא נזכה להתגלות של ״כבוד אלהים הסתר דבר״:
לפי המציאות של ימינו לא תקום סנהדרין טרם יעמוד מלך. העמדת מלך ישראל, מלך צדיק וחסיד, תלויה ברצון העם, באתערותא דלתתא. בכל דור יש משיח שמחכה (במודע או שלא במודע) להתגלות. שלש מצוות הציבור חייבות להתקיים לפי סדרן: העמדת מלך, הכרתת זרעו של עמלק, בנין בית הבחירה.
בדורנו, גם טהרת הר הבית מכל טומאה ושיקוץ הנמצאים בו והאפשרות של כל יהודי לעלות אליו בטהרה תבואנה רק לאחר העמדת מלך. כעת טובי עמנו, המצפים לישועת עם ישראל באמת ומנסים בכל יכולתם להחיש את הגאולה, עוסקים, בין היתר, בסוגית העליה להר הבית הלכה למעשה. אליהם במיוחד אנו פונים בקריאה זו להשכיל היטב ולהפנות את עיקר מרצם לנושא הבוער והאקטואלי ביותר - מצות העמדת מלך.
Comments