רוח המשיח והקמת הסנהדרין

תקציר

מאמר זה מבקש להציג טענה יסודית, כתובה בשפה נגישה אך ברמה עיונית גבוהה:

החיבור האמיתי לימי המשיח, כפי שהם מוגדרים בדברי הרמב״ם, אינו נמדד בהתרגשות חיצונית, בכריזמה או בהיקף מוסדי, אלא בנאמנות עמוקה ומתמשכת לתורה כמשמעת חיה המזקקת את חירותו של האדם.

מתוך מקורות הכתב והמסורה, חז״ל, הרמב״ם, השולחן ערוך, החסידות (ובפרט תורת חב״ד), והשוואה שיטתית למערכות משפט מודרניות, נטען כי יוזמת הסנהדרין מבטאת את הרוח – רוח רצון ה׳ – ולא רק את האור או התוצאות החיצוניות שלו.

הטענה המרכזית

יוזמת הסנהדרין נושאת את רוח ימות המשיח במידה שהיא מיישרת הנהגה, משפט ואחריות ציבורית עם המבנה הנצחי של התורה – מבנה שבו נבואה מכוונת אל קיום המצוות, החוק מרסן את האגו, והחירות האנושית מתבררת דרך עבודת ה׳ מתוך משמעת.

התאמה זו ניתנת לבחינה ולמדידה באמצעות מקורות קלאסיים וכלים מעשיים הנטועים בהלכה ובפסיכולוגיה החסידית.

פרק א: אור ורוח – מסגרת מושגית

בספרות התורה והחסידות קיימת הבחנה יסודית בין אור לבין רוח.

האור מאיר, משפיע ומגלה;

הרוח מחיה, מניעה ונושאת את המהות הפנימית.

אדם או חברה יכולים ליהנות מאור – ערכי צדקה, מוסר, משפט – מבלי להיות מחוברים למקור שממנו האור נובע.

המילה רוח קשורה לנשימה ולנשמה.

זוהי תנועה פנימית, חיים.

החסידות מלמדת שאור יכול להיות מוחזר גם בלי הבנה פנימית, אך רוח מחייבת הפנמה.

לכן אומות העולם אימצו ערכים שמקורם בתורה, אך ללא חיבור לברית ולציווי האלוקי.

פרק ב: ימות המשיח על פי הרמב״ם

הרמב״ם מגדיר את ימות המשיח באופן מפוכח ושקול:

אין שינוי בטבע, אין חידוש בתורה, ואין ביטול מצוות.

העולם נוהג כמנהגו, אלא שעם ישראל והאנושות משתחררים מהשעבודים – מלחמות, רעב, רדיפת שררה – ומתפנים לדעת את ה׳ (הלכות מלכים פרקים י״א–י״ב).

מכאן נובע כלל מכריע:

כל תנועה הטוענת למשמעות משיחית חייבת לחזק את הנאמנות לתורה ולמסורת, ולא לחדש דרך העומדת במקומן.

רוח המשיח נבחנת בהמשכיות, לא בחדשנות.

פרק ג: נבואה – סמכות עם גבולות

התורה מגדירה באופן חד וברור את גבולות הנבואה.

נביא אינו רשאי לחדש מצווה, לגרוע מצווה או להנהיג את העם שלא על פי התורה (דברים י״ג).

תפקידו הבלעדי הוא לקרב את העם לעבודת ה׳ ולקיום התורה.

ניתן להמשיל זאת לסוכנות חדשות:

תפקידה לדווח אמת, לא לייצר נרטיב.

כאשר סוכנות חדשות מוותרת על אמת לטובת מניפולציה, היא מאבדת את אמינותה והופכת למסוכנת לציבור.

כך גם נביא או מנהיג רוחני – ברגע שהוא פועל ממניעים זרים לתורה, יש לדחותו.

פרק ד: התורה כמשמעת של חירות

השבת, השמיטה והיובל אינם רק חוקים טקסיים אלא מערכת חינוכית של ריסון.

עצירה שבועית, מחזורית ויובלית מאזנת כוח, רכוש ותאווה.

הרמב״ם רואה במצוות, כלים רציונליים לעיצוב האדם והחברה (מורה נבוכים ג׳).

החסידות מוסיפה רובד פנימי: מאבק בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית.

החירות האמיתית נוצרת כאשר הנפש האלוקית שולטת באמצעות החוק והמצווה.

פרק ה: הבחנה ולא עליונות

התורה מבדילה בין אור לחושך, בין ימות החול לשבת, בין ישראל לעמים – לא כהיררכיה גזענית אלא כהבחנה תפקודית.

הבחנה מאפשרת הרמוניה.

כשם שמורה ותלמיד אינם זהים אך משלימים זה את זה, כך תפקידו של עם ישראל הוא הנהגה מוסרית ורוחנית, לא שלטון כוחני.

פרק ו: אבחון האגו – כלים מספר התניא

ספר התניא מציע מבחנים מעשיים לבחינת כוונת האדם (פרקים כ״ז–כ״ט):

1. יחס לאי־הכרה – האם האדם פועל גם ללא כבוד?

2. קבלת ביקורת – האם תוכחה מתקבלת כהזדמנות לתיקון?

3. עקביות – האם הערכים נשמרים גם במחיר אישי?

4. כיוון ההשפעה – האם ההנהגה מקרבת למצוות או לנאמנות אישית?

הנהגה שמרוכזת בעצמה מגלה אגו; הנהגה שמפנה אל התורה מגלה רוח.

פרק ז: יוזמת הקמת הסנהדרין – יישום והתאמה

יוזמת הסנהדרין נטועה במקורות שנשתמרו במסורת ישראל – משנה, תלמוד, שולחן ערוך, רמב״ם, קבלה וחסידות – ואינה מבקשת לחדש תורה אלא להחיותה.

הדגש על משפט, צדקה, תפילה וענווה משקף סדר עדיפויות תורני ולא פוליטי.

בניגוד למערכות משפט מודרניות הנשלטות לעיתים על ידי כוח, כסף ויוקרה, מודל הסנהדרין כופף את הסמכות לחוק ואת החוק לרצון ה׳.

בכך מצטמצם האגו ומתרחבת האחריות.

פרק ח: מבט השוואתי – משפטי האומות

בתי משפט מודרניים משקפים לעיתים את יצרי החברה: תחרות, כפייה וצבירה.

משפט התורה מכוון לתיקון, אמת ושלום.

במקום ניצחון – תשובה. במקום כוח – אחריות.

סיכום: כיצד מזהים את הרוח

רוח המשיח ניכרת במקום שבו התורה שולטת באגו, ההנהגה נטמעת בשירות, והמשפט משיב לאדם את כבודו.

יוזמת הסנהדרין, מתוך נאמנות לשיטה זו, מבטאת רוח זו בפועל.

הקוראים הרואים ערך בדרך זו מוזמנים להשתתף – בתמיכה דרך עמוד התרומות, ובקיום מצוות מחצית השקל למי שטרם נמנה בכלל ישראל, בין בחבילה הבסיסית ובין במורחבת.

שנה זו מתאפיינת בחסדים גלויים ובאחריות רוחנית מיוחדת, ושייכות אל כלל ישראל בה היא זכות ומשימה כאחת.