"צירים כצירי יולדה" מעבר התינוק למהות גאולה ומה משתמע מכך, ממקורות חז"ל וחסידות.

ברוך השם יתברך שמו תמיד לעולם ועד נזכה לגאולה האמיתית והשלימה בב"א

מאת: יוסף אדרעי יועץ הקמת הסנהדרין

"צירים כצירי ילודה", מובא העניין בילקוט שמעוני שהרבי מביא בשיחותיו כל כך הרבה פעמים עיין שם באריכות.

לע"ד עניין זה הוא עד"מ, כפי שמהות מציאות הילד בבטן אימו, אינו כלל וכלל בהשוואה לתקופה שבו נולד, כך גם מהות עם ישראל בזמן הגלות אינו דומה לזמן ימות המשיח.

שבזמן הגלות אנו "נושמים" *הישר* "מבטן אימנו" ועניין "אם" היא עניין "תורה" כמש"כ: "אל תטוש תורך אמך".

וכן כל עניין ה"אוויר" או" "רוח" בתינוק היא במציאות אחר לגמרי כלל וכלל, מבזמן הלידה או לאחר מכן, שדומה להבדל בין זמן הגלות לבין ימות המשיח.

שהרי "רוח" הוא עניין "הקול קול יעקב" וכן "כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה" על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, בפשטות קול תורה וקול תפילה דישראל.

ובנוגע לעניין זה בפשטות בעולם אנו רואים בטבע בני אדם, שהנשימה דתינוק בבטן אמו, היא על ידי עובי הדם בגוף התינוק כל כך, עד שגוף התינוק מוציא אוויר ממי דמו בבטן אימו, ואינו צריך לאוויר העולם כלל בשלב זה.

בעניין הנמשל, בזמן הגלות, על ידי לימוד התורה, חיבור חזק עם אמו, ועל ידי "והייתם קדושים" ניתוק לגמרי מאוויר העולם, היינו אומות העולם ודרכיהם הנבזים, מוציא עם ישראל בזמן הגלות חיבור לבורא עולם יתברך שמו על ידי "נשימה" , מהנשמה, מתוך התורה - על ידי התפילה, כפי שרואים בפועל בדרך עבודת השם דכלל עם ישראל, שבעת התפילה, קודם אומרים "פסוקי דזמרה" שזהו עניין תורה, לעורר ולעודד ולשבח את בורא עולם ומנהיגו, ואחר כך התבוננות בגדולת הבורא, באים לידי ביטול, בעמידה ומתחננים בתפילה עניין אוויר וחיבור לבורא עולם.

כמו כן בחסידות חב"ד וכפי המבואר בעניין אהבת השם, ולכאורה איך אפשר לצוות על אהבה, הרי היא מידה ורגש טבעי בעלמא, והתשובה היא, הציווי היא להתבונן בלימוד תורה דווקא, בגדולת אין סוף ברוך הוא עד שהתבוננות זו תעורר אהבה עצומה לבורא שזהו תפילה מהנשמה עניין הנשימה.

וכל זה משך זמן הגלות הוא באופן ד "היינו כחולמים" וכתינוק בבטן אימו.

אבל "בשעה שמלך המשיח בא"... "כל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים... ויואחז אותם צירים כצירי יולדה" שזהו גם עניין צער בכלל, שממנו יש צמיחה גדולה אחר כך. שצער היא עניין סבל הכלי לקבל עוד אור. ירידה לצורך עלייה, ובזמן הצער דווקא, עניין אמונה שלמה היא חשובה ביותר, לסמוך על ההשגחה פרטית של בורא עולם ומנהיגו ש "גם זו לטובה" ושאין רע יורד מלמעלה, וש "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

ובפועל, יש לומר בדרך האפשר, שמשינוי זה דווקא חששו המרגלים, שידעו שאין בכניסה לארץ ישראל רק עניין שינוי מקום, אלא שינוי מציאות לגמרי, כולל עניין "לידה" ושינוי דרך עבודת השם ממציאות דבטן אמו, ישיבה דלימוד בתוך ענני הכבוד ללא צורך בהתעסקות עם אוויר העולם או מציאות העולם כלל וכלל.

ובכן, ידועה מצוות עליה לארץ הקודש לאורך כל הדורות, כל הצדיקים קיוו להעלות לארץ הקודש, וכן אדמו"ר הזקן רצה בכך, אלא למען תלמידיו שבדורו נמנע בפועל.

ובעניין קיום מצות יש לעיין בזה, כי הרי רבים ממצות התורה אינם יכולים להיעשות בחוץ לארץ וד"ל.

ובעניין "אוויר" דבריאה שיצא מבטן אמו, הוא עניין ד "מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים" שיציאה של תורה ודבר השם יוצא מירושלים דווקא, היות ומלכותו יתברך היא על *כל* באי עולם, ובגאולה מתגלה שהקב"ה *מושל בגוים* לכן כל עניין תורה ותפילה יצא לאוויר העולם על ידי ישראל דווקא. שהרי רק ישראל עמדו בהר סיני, ולהם ניתנה כל התורה כולה.

דלכאורה, בזמן הגלות הרי אין לישראל חיוב כל כך ללמוד וללמד אומות העולם על אחדות השם, אבל בימות המשיח "בשעה שמלך המשיח בא" נולד עניין חדש, שתוצאתו היא "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים" כפי שמביא הרמב"ם.

לעבודה זו הכין הרבי מחב"ד אד"ש (צדיקים במיתתם קרואים חיים) מה"מ (כ"א אומר על רבו שהוא משיח, וכן אם מן חי' הוא כגון.... ואם לאו... עיין שם) אשר חרף נפשו בעבודתו בשימוש כל כלים בעולם, להכריז ולפרסם על תקופה חדשה בו אוויר העולם בעבודת השם בישראל אינו רק באופן פרטי אלא באופן דיפוצו מעיינותך חוצה, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, ועד לתחתון שאין תחתון ממנו, לקיים עניין לי אתר פנוי מיני ממש, בגילוי ממש, ככל האפשר בכלים דתיקון.

לכן גם ראינו, שדרך לימוד התורה דאלו שנמצאו בגלות היא באופן אחר לגמרי מאלו הלומדים בארץ הקודש. שהרי בתלמוד בבלי אומר "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" ולכאורה, בשעה שישראל מתפללים על מלכויות אומות העולם, שרודין את ישראל, ומשמידים בהם, לכאורה תפילה למלכות הרשעה, היא היפך רצון הבורא, והיפך מלכותו, כמו מלכות המן הרשע צורר היהודים, אבל בזמן שישראל הם בבבל, או פרס, או שאר הגלויות, הם במצב של "היינו כחולמים" וכתינוק לפי יום הווילדו, לכן הבנת והשגת גאולה היא לא בשלמות וחסר ריבוי גדול, בהבנת בניית מלכותו יתברך. ורק בחולם מציאות הפכים נראה כהוגן.

ועל זה ראה הרבי מחב"ד לומר לשלוחיו להפוך את העולם, ולקבל פני משיח, לטכס עצה, ולהבין לעומק כל הבדל בין עבודת השם דגלות וגאולה.

ובכללותו הרי כל העולם כולו חייב איכשהו לדעת את השם בלבד. זה מעבר לשבע מצוות בני נח, זה מהות חדשה לכל העולם כולו, מהות ומציאות שבו הבורא הוא המלך והתורה היא החוק.

עד כאן עניין הלידה וכו'

ולהוסיף על זה הבנת עניין חיים דצדיק, הנה עוד כמה דברים.

א"כ לכאורה למה חנטו חנטיה בג' תמוז? ולא כמו בזמן יעקב אבינו ע"ה שלא ידעו שחי, בג' תמוז לפי דבריך ידעו שהרבי חי, ואם כן, למה טרחו לקבורה לגוף הרבי כפי הנפסק בשו"ע למת?

או בדרך אחרת, למאי נפקא מינה?

אם תמצא לומר שהרבי חי בגוף, אבל מצד הלכות קבורה, אין שום שינוי וקוברים אותו כמת, אז מה באת לומר.

ואם אומרים, שהרבי חי ויקיים, על פי *אמת* התורה, אבל לפי *דין* ההלכה למעשה בעולם הזה הגשמי והחומרי - על פי דין - הרבי אינו חי ויקיים בגוף גשמי - אזי מתיישב העניין - כי אומרים שעל פי ה *אמת* הרבי חי, אבל על פי ה *דין* הרבי הסתלק. ואומר בפרקי אבות: "על שלושה דברים העולם קיים על *הדין* על *האמת* ועל השלום".

אבל אם תמצה לומר לי לדעתך, שהרבי חי ויקיים בגוף גשמי על פי הלכה. אזי למה קברו אותו בג' תמוז קבורת מת, ואם חי, האם מצאת שמותר או צריך לקבור איש חי בתורה?

ואם תאמר "שיעקב אבינו לא מת", כי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". אין זה סותר לומר שזה היא רק על פי *האמת*, אבל על פי *דין* הלכה למעשה, עדיין קוברין כמת.

כפי שרואים בנשיאי ישראל לדורותיהם בפועל בין אם משה רבנו עליו השלום, יעקב אבינו, דוד המלך, וכו' על אף שקוראים להם חיים, לא נמנעו מלקבור אותם על פי הלכה ונחשבו להלכות קבורה כמתים.

ויותר מזה, זה ש "צדיקים במיתתם *קרואים חיים*" נותן לך את הדין *לקרוא* לצדיק חי, ולומר עליו "יחי המלך המשיח" , או "דוד מלך ישראל חי ויקיים" או "יעקב אבינו לא מת" וכו' אזי יוצא, שלפי הלכה למעשה, מותר *לקראו* לצדיק חי במיתתו על אף שמת לפי *דין*, אבל לומר שאותו צדיק חי "על פי הלכה" לע"ד עדיין צע"ג בכל זה.

ואם תאמר, שלא משה ראו בשעת המיתה, ולהביא קל וחומר לומר שלא את אד"ש מה"מ ראו בג' תמוז, ושבשעתה חדה בא מלאך השם והחליף גוף אד"ש מה"מ בגוף הנדמה לרבי, ושרבי עדיין חי בגוף גשמי בעולם הזה (אלא במקום אחר שלא רואים אותו) ושעניין הסתלקותו אינו אלא הסתלקות ממקום למקום, או באופן אחר מגילוי לנסתר, אזי כדי ליישב עניין זה על פי תורה "על פי שניים יקום דבר" ולכאורה אין לנו עדות ממש, לא בזמן משה ובוודאי לא בדורנו לומר שכך היו הדברים אם לא.

ואולי יש גם לומר "תורה לא בשמים היא" וכן "אין מביאין ראיה מאמת המים... מן החרוב... כותלי בית המדרש..." יחיד ורבים הלכה כרבים... זאת אומרת, שמאז שניתנה תורה לעם ישראל כאן בעולם הזה הגשמי והחומרי, אין לנו להביא ראיה מ *אמת* (בת קול משמים) ל *דין* ואם כן אפילו אם תמצא לומר כל זה, אין זה ל " *דין* תורה והלכה למעשה" בפועל היום. וע"כ לע"ד עדיין צע"ד בכל הנ"ל.

ולע"ד סיבת הרצון העוז של חסידי הרבי מחב"ד אד"ש מה"מ לומר שהוא חי ויקיים בגוף גשמי, היא רגש חסידי, אהבה רבה למעלה מטעם ודעת (למעלה מדין תורה והלכה למעשה) עד הכתר שלמעלה ממוחין, ולכן אין במוחין כדאי ליישב את העניין, ואולי על זה אומר "ואל בינתך אל תשען" בכל אופן, רצון החסיד בחיי רבו מראה על התקשרות אמיתי ועל מסירות נפש של החסיד (תלמידיו כבניו) לרבו.

והיות שכנ"ל צדיקים במיתתם קרואים חיים, גם דיון זה היא מותרת על פי תורה והיא נחשבת לימוד תורה לכל דבר.

אם זאת, שליחות הרבי מחב"ד אד"ש מה"מ לחסידיו *לא* היה קשור עם געגועים עזים לרבי, וכן לא השתדלות יתרה לפעול תחיית המתים, אלא:

לטקס עצה יחד איך לפעול קבלת פני משיח צדקנו בפועל

והרבי מחב"ד הינו חסיד של הרבי הריי"ץ ומצד הרבי מחב"ד אד"ש מה"מ הרבי הריי"ץ הינו משיח צדקנו, ולנו כחסידים, הרבי הוא משיחינו.

ואכן כך הרבי הוא המשיח שלנו, אבל הוא משיח הפרטי שלי ושלך ושל רבבות בני ישראל עד שאשפר לומר "רוב עמו" או "רובו ככולו", או כולו ממש.

ואין כאן שום ספק שפעולת הרבי הם באופן של משה שבדור. ועל זה אין עוררין.

אבל בעניין החיים להלכה למעשה לע"ד נשארתי בצ"ע.

כתוב:

"איזהו חכם הלומד מכל אדם"

וכן כתוב בעניין מחיית עמלק:

"זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק"

זאת אומרת ששייך "עניין השחכה" בדבר ואולי יש לומר, עניין זה הוא מרוב הצער שנגרם רק מלזכור דבר רע, הגוף מבקש לשכוח כדי להתקיים.

מכאן יש להוסיף, על פי המבואר על ידי אדמו" ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, בספרו הק' לקוטי אמרים תניא, שבזמן שמתגלה טוב נסתר מאותיות "י-ה" הראשונים דשם הוי'ה, שזהו מעלמה דאסכסיה, עולם נסתר, עד שאותו חסד משתלשל לעולם הזה, אין זה לעיני בשר "בטוב הנראה והנגלה" כלל, וכן יכול לגרום צער ל"קטני אמנא" שבנינו.

א"כ, נראה לי לכאורה, שיש לומר שצער גדול נגרם לחסידים בעת הנראה לעיין כהסתלקות, והרי בעניין זה הם "נוגעים בדבר" ואינם יכולים לתת "עדות" בעניין זה.

יתר על כך, הרי הלכות אבלות ודניהם רבים הם בתורתנו הקדושה, ובפשטות מצווה גדולה מאוד היא לקיימם בפועל, ויש בזה סיבה טובה מאוד, שכן ראינו אצל יעקב אבינו עליו השלום, כשנסתלק אברהם, אכל מאכלים מיוחדים כגון "מן האדום האדום הזה" ובזכות הענווה של יעקב אבינו באותו היום זכה לקנות ברכת עשיו לדורות,

וכן מצינות אצל אהרון הכהן ואצל משה רבינו ענייני אבלות, שהרי לכאורה מהו מעלת התבוננות בדבר המצער, בפרט פטירת צדיק, ומה היא נותנת לאשני הדור? אלא, כפי שרש"' מבאר בפטירת אהרון, וכן במקומות אחרים, שכשצדיק נסתלק, הרי כל הדור כולו חוזר בתשובה, ומפשפש במעשיו, וכן כפי שהרבי מלך המשיח שליט"א אמר בעת הסתלקות הרבנית חי'ה מושקא, שזהו מסמן סוף תיקון ועבודת דור שישי שעיקרי עבודתו הוא, מסירות נפש בפועל על יהדות וכן הפצת התורה והיהדות והפצת המעיונות חוצה.

בזמן ג' תמוז יש לומר, על דרך זה, וגם כפי דברי אד"ש מה"מ ביום זה, שזהו התחלת הגאולה האמיתית והשלימה באופן נסתר, ושזה יתגלה אחר כך, שכן הוא הדבר.

וכן לפי עניות דעתי, דור דמשה הרי הוא "דור המדבר" ומפני איזה סיבה שתהייה נמנעו מלהיכנס לארץ ישראל, וכן גם דורו של אדמו"ר מה"מ אד"ש לא זכו בהמוניהם להעלות לארץ ישראל, וכן כל גם אמר הרבי כמה פעמים שאחד הסיבות לכך שאינו עולה לארץ הקודש היא כי תלמידיו בחוץ לארץ ואינם עולים... יש לומר שדור הרבי מחב"ד היא כגון דור המדבר, וכפי שרואים במוחש, דור הרבי לא הביא את הגאולה בפועל, וכפי שדור משה רבינו היה מלאים ודגוש גילויים, ואורות נעלים, וחיבה יתרה על ידי משה רבינו, כך גם דורו של הרבי מחב"ד היה כך, אלא, כשיושבים ומתבוננים על זה, רואים שהם אכן "דור המדבר" עם קשי עורף, אשר נמנעו מלקיים" קבלת פני משיח צדקנו" כפי הכוונה העליונה של הרבי מחב"ד מה"מ אד"ש.

ומובן שכך, כי הרי יציאת מצרים היא יציאה ממ"ט שערי טומאה, ויציאה" למסעיהם למוצאיהם" דרך מ"ב מסעות, וכן קבלתי התורה, וכל זה הוא שינויים גדולים ועצומים בנפש וגוף האדם, עד שכשמשהו רבינו אומר לכבוש את הארץ, אין דור המדבר מאמין שיש בכוחו לעשות כל זה באמת, ומפחד הוא מכלות הנפש או צער גדול כנ"ל, וכאן דווקא מתגלה טומאת מצרים וטומאת עמלק ימח שמם ויאבד זכרם, מצרים מלשון מיצר, כשם כשנתפס אדם בצוואר, היינו מיצר, קשה עליו, כך גם חרוטומי מצרים ימח שמם ויאבד זכרם ידעו איך לעמוד במיצר של ישראל ולממר חייהם שלא יראו בנקל, לקיים את דברי השם ומשה עבדו, וכן עמלק ימח שמם ויאבד זכרם, אשר עומד בשולי הדרך, וממרר חיי ישראל בתמידיות כדי לזלזל באמונתו בבורא עולם ולהכניס "קאלטקייט" בבני ישראל כפי שאותו רבי אמר לחסיד שלו "" אם יכנס בך ספק שיש בורא עולם" חס ושלום.

וכן דורנו, דור ילדי משה, דור היושוע בן נון, דור כלב בן יפונה, אחרי קריאת פסוקים האחרונים בחמישי חומשי תורה, וקוראים את הנעשה למשה וכל הדור ההוא, רק אחרי זה אפשר להמשיך ולקרוא את התחלת נ"ך אם הספר הראשון של יהושע ולהתבונן בעניין

"זכרו תורת משה עבדי"

ולהמשיך הלאה בעבודה, לקיים מה שאמר משה, ולכבוש את ארץ ישראל השלמה, שבעה עמים כנגד שבעה מידות באדם: חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כיבוש בפועל ממש.

וכן אם תמצא לומר, שמשנת תשמ"ח הדגיש הרבי מחב"ד מה"מ אד"ש שהשליחות היא "קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

ואחרי שהרבי אמר בשנת תשנ"א: "כל מה שעשיתי זה להבל ולריק" מכאן ולהבא "עשו כל אשר ביכולתכם להוריד משיח"

יש לומר ששליחות דורנו היא דווקא בעניין הפועל ממש דקבלת פני משיח.

וכן ברוך השם יתברך שמו רואים במוחש, כיבוש הארץ ממשי כגון כיבוש עזה עזות דקדושה, וכן כיבוש לבנון כארז בלבנון, אמונה חזקה שלא זזה ממקומו כלל. וכן סור-יה, עניין סור מרע בדרגה הנעלית יותר, אותיות י-ה זאת אומרת, יראת שמים גם כשאחרים לכאורה לא רואים, עם ישראל מתנהג בגלוי ובסתר ביראת שמים.

וכן שנזכה, בכיבוש ושליטה במצרים, שליטה במיצרים וגבולים, להשתמש בכלים לעבודתו יתברך שמו.

וכן חייבים לומר שקיום הלכות אבלות היא גם כן דרך לגאולה. שרק כך אפשר לסיים שליחות / מסע אחת ולהתחיל את המסע, שליחות החדשה.

וכן בכלל, רואים אנו שיציאת מצרים לא היה יציאה מגבול מצרים בלבד, אלא יציאה ממ"ט שערי טומאה, ודרך מ"ב מסעות, ולא זזו ישראל למסע הבאה עד שביררו את תפקידם באותו מסע, כפי שרואים בעניין לשון הרע עם מרים וכו' שברגע שנשלם התיקון מיד קמו ונסעו, כי הושלמה תפדיקם, לכן הנני נזהר ביותר בעניין זה, ונצמד אני לתורה הקדושה באופן דמוח שליט על הלב עם כל געגועי לרבי אד"ש מה"מ, להיצמד להורואותיו לי כשליח, תמים וחסיד. ולא לראות ליבי.

בעזרת השם יתברך שמו תמיד לעולם ועד נזכה לגאולה האמיתית והשלימה בב"א ונזכה לקרב רבבות לאבינו שבשמים לתורה ומצוות בארץ הקודש ארץ ישראל השלמה לזכות החיילים והחטופים ושכולם יחזרו בשלום ולזכות עם ישראל הקדושים בכל אשר הם. שהשם ירחם על עמו ישראל, ולא ימרר נפשם ליבם וגופם, בניסיונות רבים, ושיתן כח בידינו לקיים שליחותנו בשמחה רבה ושנזכה לראות "עין בעין... בשוב השם את ציון" בב"א.

יוסף אדרעי

יועץ בהקמת הסנהדרין

+972524971349 whatsapp

Wwmoshiachnow@gmail.com

Mnglobal.org